אל"ם (לשעבר) יהודה מאיר בטוח שדפקו אותו. למה רק הוא מכל הקצינים הבכירים נשפט, ולא רק נשפט אלא גם נענש בעונש חמור - הורדה לדרגת טוראי ואובדן הזכויות וגם הכבוד. מאיר חש שהוא הועלה כקורבן, כשה לעולה, רק הוא נעקד לעיני הציבור, ושימש כשעיר לעזאזל לפיקוד הבכיר החל משר הביטחון רבין, הרמטכ"ל שומרון ואלוף הפיקוד מצנע. כל אלה שאמרו באופן ברור ובלתי משתמע, כך לדברי מאיר ואחרים, שצריך להכות, ושצריך לשבור להם ידיים ורגליים.
התקציר: בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה, צה"ל איבד שליטה, לאחר מספר שבועות ניתנה ההוראה לחדול מירי חי ולעבור למגע פיזי אלים ולמכות עם אלות. ב-19 וב-22 בינואר 1988 הורה סא"ל יהודה מאיר לפקודיו להכות תושבים ערבים בכפרים ביתא וחווארה, "כעונש" על התפרעותם על פי רשימות השב"כ. לאחר חשיפת הפרשה, החליט הפצ"ר בתיאום עם הרמטכ"ל שלא להעמיד לדין פלילי את מאיר, אלא להסתפק בדין משמעתי ובפרישתו של הקצין הבכיר מצה"ל. כנגד החלטה זו הוגשה עתירה לבג"ץ, אשר קבע כי יש לבטל את החלטתו של הפצ"ר בנושא, ולהגיש נגד הקצין כתב אישום פלילי. בית הדין הצבאי קבע את אשמתו והורידו לדרגת טוראי ובכך שלל ממנו את זכויותיו הפנסיוניות והאחרות.
במסגרת קריאת הספרים אודות האינתיפאדה [הראשונה] לאחר ספרם של שיף ויערי וספרו המחקרי של אריה שלו, עברתי לספרו של יהודה מאיר רוט -'עקדה' "משפט האינתיפאדה" (הוצאת אפי מלצר, 2007). הספר פורסם כ-30 שנים אחרי האירועים, אבל הם עדיין רודפים את מאיר, והספר נכתב בסערת רגשות, טענות, תוכחות והוכחות. מאיר מספר את קורותיו, את שהתרחש בחודשים הראשונים של האינתיפאדה, את אובדן השליטה על האוכלוסייה, על החיילים, על הפקודות העמומות, המרומזות, הסותרות והמבלבלות. בעיקר את האלימות העצומה של אותם ימים.
הדברים מגובים בציטוטים רבים ונרחבים מתוך העדויות שניתנו במשפטו, מהעתונות, ומספרות. דברים לא קלים לקריאה ולמחשבה [הספר גם מבולגן בכתיבתו ועריכתו]. האם ניתן היה לעשות זאת אחרת [חוץ מלוותר על השליטה על הפלסטינים (ואין לי כוונה להיכנס כאן לוויכוח הפוליטי בעניין)]. צה"ל של אותם ימים פעל בשיטת טעייה, ניסוי, טעייה וחוזר חלילה. המחשבה שמכות הן יותר מועילות מבצעית ואסטרטגית עמדה למול האפשרות המבצעית השנייה של ירי חי. הטענה של מאיר היא שהפקודות לא היו ברורות ובאותם ימים נעשו ההכאות גם לצורכי ענישה והרתעה. הדברים נעשו במקומות רבים (ראו משפט גולני ומשפטי גבעתי א' ו-ב'), ואף דברים חמורים יותר של ירי אסור ועוד ועוד, ולכן מאיר מלין, למה רק אותי דפקו.
במקום אחר, על בימת מערכות - כתב העת של צה"ל, טוען מאיר שמחיר נוסף של האינתיפאדה, ושל אי הגיבוי לו ולאחרים הוא הראש הקטן ואי האמינות והאמון בין הדרגים. [אגב, האם פרסום מאמרו במערכות הוא סוג של טיהור או סתם אי היכרות וידיעת מי הכותב או חוסר עניין?]
#ספר אישי ציבורי על האינתיפאדה, על מכות, על פקודות, על משפטים ועל ערכים. על טראומה אישית ולאומית. אינתיפאדה למתקדמים, למי שרוצים לשמוע את הפרטים המלוכלכים.
חייבים לקרוא ולהיות נחמדים, חייבים.
וצריך גם שיר לכבוד החג, והמזרח התיכון...
התמונה - לע"ם