"קרה שמישהו מן המבקרים הלא-מנוסים היה מביא לנדייז'דה מנדלשטם בתור תשורה זר פרחים וקופסה של סוכריות שוקולד. היא נהגה להגיב כך: פרחים וסוכריות נותנים למאהבות ולזנזונות; אבל לאשה אינטליגנטית, שנוסף לכך היא גם אלמנתו של משורר גדול, יש להביא וודקה." סיפרה מאיה קגנסקיה על מפגשיה עם נדייז'דה מנדלשטם אשתו של אוסיפ הוא מ' מנדלשטם, המשורר הרוסי, המתרגם והמסאי אשר העז לכתוב ב-1934 כנגד סטלין (בתרגומו של פטר קריקנוסוב, מתוך שכתבה עופרה עופר אורן) :
"אֶת הָאָרֶץ תַּחְתֵּינוּ אֵינֶנּוּ חָשִׁים,
לֹא שִׂיחוֹת שִׂיחָתֵנוּ, אֶלָא לְחָשִׁים,
אֲבָל גַּם מֵחֲצִי שִׂיג וְשִׂיחַ
אִישׁ הָהָר הַקְּרֶמְלִינִי שׁוֹחֵט הָאִכָּרִים יָגִיחַ:
אֶצְבָּעוֹת לוֹ עָבוֹת וּשְׁמֵנוֹת כְּתוֹלָע,
כְּמִשְׁקֹלֶת שֶׁל טוֹן נְכוֹנָה כָּל מִלָּה,
כְּמוֹ מַקָּק צוֹחֲקוֹת הָעֵינַיִם,
בֹּהַק עַז מַבְהִיקִים מַגָּפַיִם.
וּסְבִיבוֹ מַנְהִיגִים דְקִיקֵי הַצַּוָּאר
חֲצָאֵי אֲנָשִׁים יַעֲשׂוּ כֹּל דָּבָר,
זֶה שׁוֹרֵק, זֶה נוֹהֵק, זֶה מֵרִיעַ –
וְרַק הוּא מְהַמְהֵם וּמַצְבִּיעַ
כְּמוֹ פַּרְסָה יַעֲנִיק כֹּל פְּקֻדָּה וּפְקֻדָּה –
יַךְ בַּשֵּׁן וּבָעַיִן קְרָבַיִם יִגְדַּע,
כֹּל דִּין מָוֶת כִּדְבָשׁ יֶעֱרַב לוֹ,
וְחָזֶה אוֹסֶטִי רָחָב לוֹ."
זה עלה לו בגלות עד 1937 ואז למוות במחנה המעבר בדרך למזרח, חולה, תשוש ומעונה נפשית מת ב-1938. לאשתו נדייז'דה מותו נודע רק לאחר זמן. היא המשיכה לחיות עוד זמן רב, עד סוף 1980, ולהנציח את זכרו. יותר נכון להיאבק על שיריו אשר הושמדו ונאסרו לפרסום ולהחזקה. בספר 'תקות השיר' (עם עובד, 1977 [תרגם מרוסית י"מ חשון, ערכה וליוותה בהערות ליאורה שגב]), היא מתארת את קורותיהם במוסקווה, במעצרים, בשנות הגלות ואת מעצרו השני, ואת חייה באותן שנות טרור סטליניסטי חסר מעצורים.
"הילד באגדות אנדרסן הכריז שהמלך עירום; הוא לא החמיץ את הרגע ולא הקדימו, אלא כיוון לזמן הנכון. אין ספק שאמרו זאת לפניו לא-אחת, אך איש חא שם לב לדבר. והנה מ. השמיע דברים רבים לפני מועדם הנכון. היה זה באותם ימים שבהם כל מחשבה נורמלית נחשבה למיושנת ונידונה לכליה. מי שלא חזר והשמיע את זמירות המקלה אחד דינו - להידחק לקרן-זווית".
בכתיבה דקת אבחנה, מפוכחת ורבת פרטים [עד לעתים נדמה שמדובר ב'זריקת שמות' של כל המי ומי בעולם הספרות והאינטליגנציה הרוסית של אותן שנים וטוב שהוסיפה העורכת הערות והסברים על הדמויות, על המחנות ועל הזרמים] מספרת מנדלשטם על החיים בתקופה שאין אתה יודע למה ומדוע תיעצר, תכלא ותרצח, מי חבר שלך ומי אויב, מי יסכן חייו עבורך, ומי יקריב את חייך עבורו:
"טאטינה וסיליבנה הזעפנית חיבקה אותי ואמרה: אל תבכי - הוא יהיה לקדוש..." ובעלה הוסיף: "בעלך לא עשה רע לאיש, ואם אוסרים אנשים כמוהו סימן שהקיץ הקץ..." שניהם החליטו לספר על כך לבניהם, כדי שידעו אלה את מי הם משרתים ולמי הם סוגדים. "אבל הם לא יקשיבו לנו," נאנח פתאום בעל-הבית."
#ספר מורכב וחשוב על תקופות חשוכות מאוד כתוב באנושיות רבה. לא קל לקריאה, אבל יש בו חשיבות להבנת האדם, המדינה והתקופה.
תקראו, תעמדו על שלכם בשביל להיות נחמדים.
ויש גם שיר של ויסוצקי Тот кто раньше с нею был [לפי גוגל המתרגם: זה שהיה איתה לפני כן]