טוב, זו רשומה ארסית במיוחד. מתנצל. בדרך כלל אני נוקט בגישתו של אבא של טמפר (הארנבון בבמבי) שהיה אומר, פחות או יותר כך: "אם אין לך דבר מה נחמד לומר, מוטב שלא תאמר דבר." כלומר, כאשר אני קורא ספר שאיננו מוצא חן בעיניי אני מפסיק לקרוא בו או לא מתייחס אליו. יתכן שרק אני לא מצאתי עניין או אהבתי את סגנונו וכו'. אבל במקרה של אילן כפיר והדבר שהוא הוציא תחת ידיו וקרא לו "אוגדת עזה נכבשה" (ידיעות ספרים, 2024) לא ניתן להישאר שליו וניחוח נוכח הכתיבה הרשלנית. לכן ברשומה הזו אנסה להסביר למה אני חושב שאתם ואתן לא צריכים לקרוא את הדבר זה.
כתמיד, כפי שכתב טל טובי, הספרים הראשונים שיוצאים אחרי המלחמות הם ספרים שנכתבו על ידי עיתונאים זריזי עט ומקלדת, ולרוב הם חסרים בפרטים שנחשפים לאחר זמן אבל לפחות נאמנים לידוע. זכור במיוחד 'חשופים בצריח'. זהו היה מסמך של עיתונאי שהתלווה לכוחות אוגדת טל וראיין את המפקדים והחיילים והוציא תחת ידיו תיאור סוחף. וגם אם הוא אוהד מאוד, לפחות תיאור האירועים בו קרוב למה שהתרחש וקוהרנטי. כפיר לא עשה זאת, והוא "מלקט דובדבנים" ולא בודק האם מדובר בפירות סולנום שחור. בכל ספר או מחקר נופלות טעויות, מי כמוני יודע, אבל כאן זה פשוט זלזול בקורא ולכן לא ניתן לדעת האם יש משהו בדבריו של כפיר כאשר הוא מתאר ומנתח את התרחשויות, את הבעיות האסטרטגיות ואת הקונספציות ומצביע על האחראים למחדל הגדול. הנה כמה דוגמות ספורות מהמבחר.
כבר בהתחלה כפיר מתפייט (עמ' 15), וכותב על שבת השבעה באוקטובר: "עוד מעט גם יצהיבו שדות החיטה שנזרעו עם תחילת הסתיו"? זה עוד סביר, נניח שאין לו מושג בחקלאות והוא מתעצל לבדוק מתי זורעים חיטה ומתי היא מצהיבה. ניחא, אבל "פרחי החצב הצהבהבים"? אבולוציה של מיליונים שנים על מנת ליצור יתרון בפריחה לילית של פרחים לבנים נמחקה. טוב, אולי הדומיננטיות של האבקנים הצהובים מטעה. גם ההיסטוריה לא מסתדרת עם הפייטנות. עזה לא נכבשה לראשונה באוקטובר 1956, זה היה בנובמבר (עמ' 18); סימן טוב בנימין (עמ' 46) היה סגן ולא רס"ן, והוא שירת במודיעין פיקוד הדרום ולא בקו התעלה כאשר התריע ב-1973; הנה טענה או "עובדה היסטורית" נוספת (עמוד 40): "לאחר נסיגת צה"ל [בעקבות התנתקות] נחפרו מנהרות ההברחה הראשונות מתחת לחומת הגבול שבין רפיח לסיני." באמת? ספר את זה לצוותי המנהרות שנהרגו בציר לפני ההתנתקות; לא ניתן לדעת גם על מה מסתמך כפיר (עמ' 37) כשהוא טוען ש"עד לסיום העבודות להקמת המכשול הקרקעי, ישבה באופן קבוע בכל אחד מיישובי העוטף מחלקה מגדוד קרבי." ההכרות שלי עם ההיערכות הצבאית של צה"ל בגבול עזה היא מוגבלת, אבל זה לא נראה לי נכון.
וגם בתיאורי היום הנורא שוררת הרשלנות. מהיכן הטענה (עמ' 64) שכשנפתחה האש, מח"ט צפונית "חיים כהן שהוזעק מביתו שבצפון עדיין לא הגיע לבסיס." זה פשוט לא נכון; ובאותו עמוד טוען כפיר שהגיעו 120 מחבלים למפקדת האוגדה. על מה זה מסתמך, ומאיפה המספר?; בעמודים 74-73 כפיר מתאר את הקרב במוצב נחל עוז. כרגיל, לא ברור על מה הוא מסתמך, אך הוא מערב את אל"ם אסף חממי בדברים. המוצב נמצא באחריות החטיבה הצפונית ולא קיבל פקודות מחממי שהיה מח"ט הדרומית; בעמוד 85 מספר כפיר על ראם בטיטו מגדוד 51 וכותב ש"היה מאחרוני הניצולים של הגדוד בקרב במוצב כיסופים." הקרב הוא דרמטי וטרגי מספיק מבלי הדרמטיזציה של כפיר. למרבה הצער בטיטו נהרג מפגיעת פצמ"ר ביחד עם מפקדו אורי שני. זה אכן היה בכניסה למוצב, אבל בטיטו לא היה במוצב בזמן חדירת המחבלים אליו ובמהלך קרב הבוקר איתם. הוא כן נלחם בגבורה במחבלים אבל לא במוצב; בעמוד הבא נכתב שמפקד יחידת אגוז "סא"ל מ', נפצע קשה מאוד בקרב לחילוץ התצפיתניות." הוא אכן נפצע קשה מאוד, אבל ביישוב כיסופים ולא במוצב; עוד כמה עמודים (עמ' 89) נכתב שהלוחמים במוצב [לא נריב כאן האם זה מוצב] כרם שלום "הצליחו למנוע את כניסת המחבלים למוצב." לא נכון. המחבלים חדרו ולאחר מכן חלקם חוסלו וחלקם נמלטו; וגם לא נכון שהטנקיסטיות של גדוד קרקל (עמ' 90) היו מעורבות בקרב במוצב כרם שלום.
אם אתה רוצה לזרוק פרטי טריוויה אז תבדוק. למשל גדוד 17 הוא לא גדוד ההכשרות של חטיבת גולני (עמ' 150). זה היה נכון מזמן, במלחמת יום הכיפורים, אבל מאז הקמת חטיבה 828, הוא שייך אליה ומוכשרים בו כמפקדי כיתות גם מחטיבות חי"ר אחרות; (עמ' 256) מפקד אוגדה 36 דדו בר כליפא לא התחיל את דרכו בחטיבת הנח"ל; המקלעים הכבדים לא מוצבים בחזית הטויוטות הלבנות של מחבלי הנח'בה (עמ' 56). טוב אלה כאמור פרטי טריוויה, כולנו טועים בעשרים השאלות של יוענה, אבל לטעות בשמות של חללים ותפקידם? למשל: סגן ניתאי עמאר היה סגן קצין הנדסה של החטיבה הדרומית (עמ' 71) ולא "סרן ניתאי אמר, קצין ההנדסה של החטיבה הדרומית." [וזה בלי לפגוע בגבורתו של עמאר שהועלה לאחר מותו לדרגת סרן]; וסא"ל סהר מחלוף ז"ל היה קצין הקשר או מג"ד התקשוב של אוגדת עזה ולא קצין התשאול האוגדתי (עמ' 71).
אני מודה שבשלב מסוים התחלתי לחפף בקריאה ואולי החמצתי פרטים מדויקים. הנה קפצתי לעמוד 139 שבו נכתב ש"היו מאות מחבלים, מולם עמדו רק תשעה מטכ"ליסטים". אני לא יודע כמה מחבלים היו בכפר עזה, היו הרבה מאוד, אבל כאשר עילי זיסר ז"ל [ולא איל זיסר כפי שנכתב. נו באמת, יש אתר יזכור או אתר צה"ל לבדוק את השמות. אגב ברשימת חללי הסיירת בעמ' 127, שמו כתוב נכון, אבל מהרשימה חסר רס"ן אמיר סקורי ובמקומו נרשם דביר זכאי מגדוד 13] נכנס לכפר עזה עם אנשיו, הם לא החיילים היחידים שנלחמו באותה העת בקיבוץ. ומשם לעמודים 141-140 שבו משבש כפיר כמעט כל מה שניתן על המ"פ רועי צ'אפל ומוצב סופה. מאיפה האמירה שמרבית לוחמי פלוגת העורב הועברו יממה קודם לכן ליהודה ושומרון? לא ברור לאילו תצפיתניות קורא צ'אפל לתפוס מחסה. בטוח שלא במוצב סופה, כי אין שם תצפיתניות. צ'אפל נלחם בגבורה והשמיד טנדר מחבלים בטיל לאו, אבל הוא לא נפגע ליד הש"ג של המוצב אלא ליד אנדרטת דנגור. בניגוד לתיאור של כפיר, היו לוחמים שהיו במקומות נוספים במוצב ולא רק בחדר האוכל.
בקיצור הבנו. לכן קפצתי לקטע על ניר עוז שגם הוא נכתב בעצלנות וכפיר משתמש בקטעי כתבות מהרשת. בסדר, זכותו של כפיר להתמקד באיזה סיפור שהוא רוצה, כמו סיפור גבורתו של ירון מאור. אבל אם כבר סיפרת גם על חטיפת משפחת ביבס, היית יכול להתאמץ ולכתוב שהוריה של שירי - יוסי ומרגיט סילברמן היקרים נרצחו. אבל מה שגרם לי לכתוב את הרשומה ולעבור על הכלל של אבא של טמפר, הוא תיאור הרצח של משפחת סימן טוב קדם. כפיר מתאר שהמחבלים נכנסו לממ"ד המשפחה לאחר שג'וני פתח את הדלת (עמ' 154) וירו בכל בני המשפחה. זה באמת לא משנה כיצד התרחש הרצח המתועב והאכזרי, אבל מאיפה כפיר יודע? הוא שאל את הרופא שקבע את מותם? את מפקד הכוח שפרץ את חלון הממ"ד וחילץ את גופותיהם? למה הוא עושה את זה? אגב, בעת פרסום הספר ידוע על 40 נרצחים מניר עוז ולא 38 [בנוסף ל-77 חטופים, שמהם נותרו בידי המרצחים 37, 10 מהם הוכרזו כחללים].
במידה והגעתם עד כאן אתם מבינים למה אסור לכם לקרוא את מה שכתב כפיר על השבעה באוקטובר, גם ככה קשה לנו לעכל ולהכיל את היום הזה ואת החצי שנה שאחריו, אז למה לרוץ ולכתוב את התוצר הזה? למה החיפזון? ואם אחד ממכם הוא במקרה מנכ"ל הוצאת ידיעות ספרים או העורך האחראי, מה שאתה צריך לעשות במידה ויש לך יושרה מקצועית, הוא ריקול לחיבור של כפיר. בניגוד לספרים קודמים שכתב כפיר שגם בהם היו טעויות [לדוגמה], אבל לפחות היו כתובים ברובם באופן מרתק, במקרה הנוכחי הוא גם לא מרתק, ולכן אין טעם לקרוא בו גם כספרות בדיונית.
Comments