במחלף הציונות

שער 'צומת ביל"ו' שכתבה אניטה שפירא

ב-15 ביוני 1936 כותב ולדימיר דובנוב אל אלתר דרויאנוב: "מסיבות שונות שאינן תלויות בארץ שבתי לרוסיא על מנת לשוב בקרוב לארץ ישראל. מארץ ישראל נסעתי יחד עם חברי חיסין ורעייתו. לאושרם הם חזרו לארץ ישראל, חיו שם ומתו שם, ואני לאסוני הגדול, נשארתי פה, חיי אינם חיים וגם אמות פה." דובנוב מאנשי תנועת ביל"ו שהוקמה בעקבות פרעות "סופות בנגב" בראשית 1882 עלה ביחד עם חבריו חיים חיסין ויעקב צ'רתוק (שרתוק) לארץ ישראל, נאבק לחיות בה, אבל שב כמותם לרוסיה לאחר מספר שנים. באמצעות שימוש בחליפת המכתבים בין הידידים, ובינם ובין אחרים, ובמעטפת של מחקר היסטורי כולל ומקיף, בוחנת אניטה שפירא ב'צומת ביל"ו - שלושה ביל"ויים וארץ ישראל' (עם עובד - ספריית אופקים, 2019) את העלייה הראשונה וראשית הציונות המעשית. מיקרו היסטוריה של "תנועה קטנה של אידאליסטים, המונעים בכוח הרעיון".

הפרחת הארץ, גם משמש אחד זו התחלה - צלם בעז זלמנוביץ

שפירא, כלת פרס ישראל, היא חוקרת היסטוריה מנוסה ומעמיקה, וכותבת היסטוריה מצוינת. שתי התכונות הללו לא תמיד מצטלבות באותו אדם. ב'צומת ביל"ו' באות יכולות אלו לידי ביטוי בכתיבה על שלושת הביל"ויים, מעלליהם והשתקפות ראשית התנועה הציונות [עוד טרם הומצאה המילה] דרכם. הספר מחולק לשניים. חלקו הראשון בן 88 עמודים הוא המחקר עצמו, ואילו בחלקו האחר כולל תרגומי חלקם של המכתבים שעל בסיסם נכתב המחקר. השימוש במכתבים האישיים מגלה את הרבדים שמתחת לפתוס, לאתוס, לאידאולוגיה וללהט ההגשמתי. דובנוב, אחיו של שמעון דובנוב אבי ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית; חיים חיסין הוא הדוקטור של נחום גוטמן וממייסדי תל אבי; ויעקב, יהודי, שרתוק אביו של משה שרת באו מבתים יהודים מעיירות ברוסיה הלבנה וזכו להשכלה חילונית. בעקבות הפרעות והריאקציה של הזהות הרוסית כנגד שילוב היהודים הייתה מסקנתם "המתבקשת ממשבר הזהות: אם לא רוצים אותנו, נלך למקום אחר. 'ניקח את מטה הנדודים שהעלה אבק, [...] נשחרר מנוכחותנו את בעל הבית שנמאסנו עליו', התריס חיסין במכתבו."

רמת גן בשחור לבן - צלם בעז זלמנוביץ

בקיץ 1882 עלו השלושה עם קבוצת הביל"ויים הראשונה, ויסדו את קבוצת העבודה. שפירא מתארת בתמצית את הכשרתם במקווה ישראל, את ניסיונות השתלבות בגדרה, ואת הקשיים בחיים במושבות הברון, את הפער בין החלום האוטופי לבין חום הארץ, יבלות הידיים והרעב. לאחר מכן את הניסיונות למצוא פרנסה בעגלונות ובירושלים, את השפעה של מחדש השפה העברית ושל יחיאל מיכל פינס על הבחורים הצעירים. באמצעות כתיבתם מוצגה המצוקה שדוחפת את השלושה בחזרה לרוסיה. אם כי המצוקה הכלכלית איננה הסיבה היחידה לכך. בהמשך, כפי שמתאר הציטוט מדובנוב, שואפים השלושה, כל אחד בדרכו לשוב לארץ ישראל. חיסין מתחיל בגיל 34 ללמוד רפואה ורק לאחר מכן שב וכ'מבוגר' משמש בתפקידים ביישוב. שרתוק מנסה לשוב ולהיאחז בקרקע בעין סיניא, אבל נכשל בכך, עבר לעיר ונפטר ב-1913. ואילו דובנוב, משקיף בגעגועים על כישלונו לשוב. כפי שמסכם זאת היטב מבקר ישראל היום: "מעל לכל מאיר מחקרה של שפירא את חבלי הלידה של המפעל הציוני באור אנושי. לא רק כרצף של פעולות מגמתיות, ענייניות ועוקבות כדי להגיע אל המטרה, אלא גם כמעשה שבו גיבוריו מתעייפים מדי פעם, מטילים ספק, מרפים וחוזרים לשגרת יומם (אף לשנים ארוכות)."

דמות חשובה בסיפור התקופה, שראויה למחקר נפרד, היא אשתו של חיים חיסין - פאניה. אם הבנתי נכון מהקריאה, פאניה הייתה דומיננטית בדחיפה לעליה לארץ ישראל. יתכן שאחד הגורמים העיקריים להצטרפותו של חיסין לביל"ויים ולעלייה היה התאהבות הנער בפאניה שהייתה בוגרת ממנו. לאחר מכן תמכה בו, ונשארה תקופות אחרונות לבדה, כאשר למד רפואה בשוויץ, וכאשר נקלעה למשך 7 שנים לרוסיה במהלך מלחמת העולם הראשונה. שפירא מציינת אותה לא מעט, אך היא איננה, כאמור, במרכז הספר, ומגיע לה יותר תשומת לב.

#ספר על היסטוריה, דרך אנשים, דרך מכתבים, רגשות, לבטים וציונות בחיתוליה. מומלץ ביותר.

הסגרים שבו, אבל אנחנו נקרא, נשים מסיכה ונהיה נחמדים.

ויש גם שיר

מיהו המיילל ברוח,

והרוח בו?

מיהו שהשאיר פתוח

את חדרי ליבו?

#ספר #שפירא #עםעובד #צומתבילו