השחר העולה

שער מהדורת 1950 של 'עד עלות השחר'

מה מתאים יותר מלקרוא בשבוע שבו אנו מהללים או מלהגים את המערכה הנוספת וסבבית עם הגא"פ במבצע "עלות השחר", מלקרוא את ספרו של חיים גורי 'עד עלות השחר' (הקיבוץ המאוחד, 2000). ספר שלא הכרתי ורק בזכותן של שירה וגיל שקראו בו בשבוע שעבר והעלו על כך ציוץ נודע לי עליו, ומיד מיהרתי להזמינו ולקוראו. מה עוד שזה כעת למדתי בקורס 'תמורות בשירה עברית מתש"ח לתש"ך' על שירת גורי בן דור הפלמ"ח, ההגנה והתקומה שגדל בסביבה שראתה עצמה מגויסת חברתית ופוליטית, ושבה לפרט יש את החובה להשתתף ולקחת חלק במשימות הלאומיות ובפוליטיקה, אך פחות היה מקום לאישי ,אבל היה בעל קול פרטי. הספר שפורסם לראשונה ב-1950 ועסק בקרבות חטיבת הנגב מסוף ההפוגה השנייה ועד כיבוש אילת (מבצע "עובדה") וצונזר, פורסם שוב על ידי גורי לאחר חמישים שנים. הפעם נוספו לו שני פרקים. הראשון מתאר שליחותו של גורי להונגריה במאי 1947, והשני-האחרון בוחן את 'הדברים' בפרספקטיבה של הזמן והמאורעות, אחרי המשך המלחמות, ארץ ישראל השלמה. ספר אודות דור היצחקים שהועלו לעולה על מזבח הארץ ושנשארו מוטלים, וכפי שקיווה וכתב כאשר נודע לו על מות רעו דני מס ואנשי מחלקת הל"ה:

עוֹד נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ, נַחֲזֹר כִּפְרָחִים אֲדֻמִּים,

תַּכִּירוּנוּ מִיָּד, זוֹ "מַחְלֶקֶת הָהָר" הָאִלֶּמֶת. אָז נִפְרַח, עַד תִּדֹּם בֶּהָרִים זַעֲקַת יְרִיָּה אַחֲרוֹנָה

הפרק הראשון עוסק בשהותו של גורי בשליחות בהונגריה ממאי 1947 עד קיץ 1948. מנותק מרעיו שנשארו להילחם את קרבות מלחמת "האזרחים" מנובמבר 1947, ואת המלחמה הבין מדינתית שהחלה ב-15 במאי 1948, הוא פועל לגיוס ואימון שארית (איזו מילה נוראית) יהודי הונגריה לקראת עלייתם ציונה. שם הוא חווה את מה שהוא מכנה "פרק בפגישה הממושכת ההיא ששינתה את חיי"[עמ' 23]. חוויות שיופיעו בהמשך בשיריו, בעיקר ב'שושנת הרוחות' שהופיע ב-1960, אך לא רק. בין השאר היה גורי מפקד מפקד קורס קומנדו וצניחה בציכוסלובקיה, אולי קורס הצניחה הראשון של צה"ל. משתתפי הקורס היו כמה ארץ ישראליים ומשוחררי צבאות בעלות הברית, אך עיקרם ניצולי שואה שבחר: "את הטובים ביותר, את המוכשרים לשאת בעול האימון המפרך, את החזקים ברוחם ובעיקר את הנכונים לצאת לדרך הזאת, את המשתוקקים ליטול חלק [...] ואני חשבתי על פקודי וחניכי אלה, האחרונים ממשפחותיהם."[עמ' 37-36]. תוך כדי הפעילות החשובה באירופה גורי חשב גם גאווה וגם צלקת, כפי שכתב בשירו 'על הגשר': "דברים רבים מיותרים הערב,/ גם אתה". אחרי תחינות ונדנודים, הוא עוזב את המלאכה החשובה של הרכש והגיוס ושב, לאחר שעזב את ארץ ישראל המנדטורית, עם אחד ממטוסי המטען, לישראל באוגוסט 1948, מיוסר על היעדרותו מהמלחמה והלום ממפגשו עם יהודי אירופה: "וכך נפגשים בי פני חמדור ופני ג'וני וג'ימי, פני יעקב סטוצקי ונחום אריאלי, בפני היהודים ההם "מ"רוטשילד שפיטאל" ופני דב ויצחק וג'ורג'י הצונחים אחרי ופני אווה וקוטי."[עמ' 47-46]. הוא מוצא ש: "הכל אחרת כל כך עד מחנק בגרון. תל אביב, תל אביב שלי, עיר הולדתי. כאילו הייתי אודיסאוס השב ממסע התלאות אל אתיקה שלו, או אולי חוני המעגל."[עמ' 48]. מתוך שירו "אודיסס":

טָעוּת לְעוֹלָם חוֹזֶרֶת, אָמַר אוֹדִיסֵס בְּלִבּוֹ הֶעָיֵף וְחָזַר עַד פָּרָשַת – הַּדְרָכִים הַסְּמוּכָה לָעִיר הַשְּכֵנָה. לִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶך אֶל עִיר מוֹלַדְתוֹ שֶלֹא הַיְתָה מַיִם.

הָלַך עָיֵף כְּחוֹלֵם וּמִתְגַעְגֵעַ מְאֹד בֵּין אֲנָשִים שֶדִּבְּרוּ יוַנִית אַחֶרֶת. הַמִּלִים שֶנָּטַל עִמוֹ כְּצֵידָה לְדֶרֶך הַמַּסָעוֹת, גָוְעוּ בֵּינְתַיִם.

רֶגַע חָשַב כִּי נִרְדַם לְיָמִים רַבִּים וְחָזַר אֶל אֲנָשִים שֶלֹא תָּמְהוּ בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ וְלֹא קָרְעוּ עֵינַיִם.

החלק הראשון אודות פעילותו בהונגריה נכתב כעבור שנים, אולם החלק המרכזי והעיקרי של הספר נכתב מיד אחרי מלחמת העצמאות. גורי ששב לארץ בהפוגה השנייה נשלח להיות סמ"פ של ברן בגדוד 7 של עוזי נרקיס בחטיבת הנגב. הוא מגיע לאחר ש: "הגדוד הוכה. הוא נסוג לאור היום; התותחנות האויבת כיסתה את השטח ביעילות מבעיתה. גוף האדם לא עמד בפניה. הטנקים, אלילי הפלדה, נסוגו פצועים וחרוכים כשאחדים מהם קפאו ללא תנועה, מוצאים מכלל שימוש. דם רב ניגר. יש שאינך יכול להטיל את האשמה במישהו, חשבון של כוחות הוא השם לפעמים לאל את חירוף הנפש, הכישרון ורוח הקרב. במכשיר האלחוט התייפחו פקודות שלא עמדו בפני הלמות הדם. על הגבעות החשופות לחלוטין נעו אנשים כשהם גוררים פצועים וגוססים. פחד התגנב ללב. זה היה מבצע שנמדד בימים ובשעות, ומלבד כאב-המפלה היכתה על הראש באלפי פטישים האחריות, האחריות הכבדה מנשוא."[עמ' 59-58]. מילים שרק משורר שלחם ופיקד יודע לכתוב. אבל הגדודים המשיכו במסעם למבצע יואב, ולכיבוש באר שבע על ידי צה"ל שחש שהוא מוכרח לפעול: "הלילה היה מתקרב והולך. עכשיו מתברר כי חסרים דברים, כי המכוניות שנשלחו לא הגיעו, כי חסר בנזין והפגזים בדרך ושרזרבת התחמושת נתקעה ליד רוחמה ושצעדי הסיקס-פאונדר בוששו ושהעניין... קצת לא מוכן. ובינתיים מהבהב כוכב ראשון בשמי הנגב. כן, אין אנו צבא "ההולך על בטוח", אין אנו צבא המתנה את מעלליו בתקנים. אבל ריבונה של המלחמה, תן את ההכרחי! לא חשוב כרגע מי האשם: העניין הוכן בשעות אחדות וכו', אבל את באר שבע יש לכבוש! השאר שטויות. השאר לא שווה רסיס מאבק חוצותיה."[עמ' 68] ולסיני במבצע חורב, נאבקים על משלטי התמילה, ולתוך החורף בדרכים דרומה לאילת במבצע 'עובדה' - מבצע 'עומק' מוטס של חטיבת הנגב. תיאורי הלחימה, חיי הלוחם, המפקדים, האש, הנפגעים, הרעות והקשיים מתוארים בשפה עשירה. הפיוטיות והשירתיות שלה לא מסתירות את חדות ההבחנה בפחדים, ובקשיי הגוף והנפש. את חשבון הנפש האוחר עושה גורי בפרק הסיום שגם הוא נכתב למהדורת 2000. אולי כפי שכתב בשירו 'עם תחיית המתים' (מאוחרים, 2002):

אָז אוּלַי גַּם אֲנִי אָקוּם יוֹם אֶחָד מֵעָפָר

עִם תְּרוּעַת הַשּׁוֹפָר

וְאַתְחִיל לְתַקֵּן

וְאַתְּ תִּהְיִי שׁוּב אִתִּי

טְלוּלָה מִטְּלָלִים וְלֵילִית

#ספר של משורר ולוחם שידע לתאר במילים את שחש וחשו רעיו שחלקם נותרו מוטלים. מומלץ ביותר.

שוריינתם או לאו דווקא, בכל מקרה תקראו ותהיו נחמדים.

עוד שיר?

הססמוגרפים כבר נשברו ברעדם

הו אלוהים רק אל תחריב את העולם

#ספר #גורי #עד_עלות(השחר #הקיבוץ_המאוחד #מלחמה