ככול שאני סוקר יותר ספרים, דומה שהערמה של הממתינים לסיכום רק עולה ותופחת. הניסיון לקצצה נראה אבוד, אם כי מצבה יחסית סביר לערמת הספרים שנקנו, נאספו ונגנבו הממתינים לקריאה. לכן אני ממשיך במנהג של מקבץ סקירות קצרות, שנאמר "ויתור עצמי, אולי מנהג נלוז, אבל מתרגלים אליו מהר". גם הפעם אני חוזר על תחינתי, תקנו מההוצאות לאור העצמאיות, תלמדו את טעם המו"ליות והמו"לים ותתמכו כך בספרים אחרים. נצלו את שבוע הספר לסור לדוכנים היותר צנועים והיותר מעניינים. אז הנה שלוש שיצאו לאחרונה באחת מהן - לוקוס, ושקראתי בשבועות האחרונים:
הוצאת לוקוס כבר הוציאה שני ספרים של הסופר הבלגי ז'אן-פיליפ טוסן - כדורגל ו-טלוויזיה, והנה יצא לאור ספרו הראשון שכתב ב-1985 - חדר האמבטיה (לוקוס, 2022, תרגום מצרפתית מיכל שליו). מכיוון שקראתי את השניים שתורגמו קודם, רכשתי גם חדר האמבטיה. האמת? אני חוכך בדעתי האם מדובר בספר מוזר וייחודי או מוזר ומנדנד. המספר "כולא" עצמו בחדר האמבטיה ולאחר מכן נודד לחדר מלון. יחסיו עם אהובתו נעים בין הטלת אינדיק במצחה מתוך סתמיות החיים לבין געגועים עזים. גם בישול תמנונים ועוד ועוד תיאור פרטי פרטי החיים והמעשים: "עזבתי בפתאומיות, ובלי להודיע לאיש. לא לקחתי איתי דבר, לבשתי חליפה כהה ומעיל כחול. צעדתי ברחוב: העצים, המדרכה, כמה עוברי אורח" [עמ' 43]. בגלל שני הקודמים התאמצתי להשלים את הקריאה, אבל יש כנראה ספרות שגדולה עלי. אבל 'כדורגל' ו'טלוויזיה' מומלצים ביותר. חדר האמבטיה נועד לאחרים.
בכל מקרה, לוקוס של שירה חפר, היא מההוצאות שנאמנותי שמורה לה, וכאשר ראיתי שיצאו שני ספרי מקור, קניתי. בזמן הסגר של הגל הראשון או השני קראתי כמה מספרי המקור הנהדרים שיצאו בלוקוס: 'האורחת' של גלוזמן; 'ימי מעשה' של הדס גלעד; '88' של שיקנאג'י; 'גברים לבנים מתים' של שץ; ו'זנב' של שרון קנטור. למרות הסתייגותי מסיבות לא ברורות מספרות מקור ישראלית, אני סומך על טעמה של חפר. הראשון 'החזאית' של תמר וייס גבאי (לוקוס, 2022) הוא סיפור בשלושה קולות מעיירה מדברית דמיונית ומתעתעת. אותי הסיפור תפס באימה הסמויה המרחפת מעליו, קול האסון הממשמש ובא מההרים. אולי גם בגלל שהזכיר לי את סיפורי המדבר והיובש של גרסיה מרקס כדוגמת הללו שפורסמו ב'הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית'. החזאית שחזרה לעיירה המדברית ומהווה את האורקל או זו אמורה לידע את התושבים על התחזית שכדאי תהיה טובה, אביה המסמל קשרי המשפחה והקהילה ואת ההנהגה, והאחיינית שאולי איננה תמה ואשר בשורת האוב שבורחים ממנה אולי תתגלם בדמותה. וגם על ביות הפראי והכישלון הידוע מראש. מומלץ.
ספר מקור נוסף הוא 'למלחמה יש אף גדול' של שיח'ה חליווה (2022, תרגום מערבית רחל פרץ ושיח'ה חליווה). חליווה היא סופרת, מרצה ואשת חינוך, שנולדה ב-1968 בכפר בדואי לא מוכר ליד חיפה, וגרה ביפו. היא עוסקת בהובלת תהליכי שינוי בבתי ספר וסטודנטית לתואר שלישי באוניברסיטת בן גוריון. תשעה הסיפורים הקצרים שיצרה, הגם שניתן לקרוא בהם קריאה מקומית, פלסטינית או ערבית-ישראלית, כפי שקל למסגר את חליווה על סמך הביוגרפיה שלה, הם בעצם אנושיים ואוניברסליים: "אהה, לו רק יכולתי לנתץ את הקירות סביבי כך שהעולם יהיה רחב יותר."[עמ' 11]. על אסירים בנפש, על פליטות, על מלחמות, על זרות ועל קרבה, על מאבקים ועל חוסר היכולת לחוש ולתקשר: "בלילה חלמתי שהמלחמה צועדת ברחוב הסמוך לביתנו, גופה רפוי, חסר פנים, מעליו מתנוסס אף ענקי שנחיריו מערות קודרות ומעליהן גשר עקום וחרב. כולם נמלטו מפניה אל בתים מטים לנפול. אני צחקתי מרחוק ואמרתי לראי: "למלחמה יש אף גדול, גרוע מאפי שלי."[עמ' 25]. עוד דבר, מעט מתורגם מערבית לעברית, ועוד פחות מערבי ישראל. הוצאת מכתוב מנסה לעשות דבר בעניין, וטוב ששירה חפר בחרה גם היא להביא את הקול החשוב הזה, ובמקרה של חליווה גם קול איכותי ומסקרן. מומלץ ביותר.
#ספר או שלושה של הוצאת לוקוס. שני קולות מומלצים [וייס גבאי וחליווה] ואחד שמומלץ לקרוא את הספרים הקודמים שלו. אל תשכחו לקנות מההוצאות לאור העצמאיות.
הידד הגל השישי כבר כאן, אבל אנחנו נקרא ונהיה נחמדים.
Commenti