יש הרבה ספרים על מלחמת יום הכיפורים. הרבה מאוד יצאו במהלך 47 השנים שחלפו מאז הלחימה העזה באוקטובר 1973, ודומה שפרסום איננו נחלש, אלא להיפך. קראתי מעטים מהם [לרשימות אודות אלו שקראתי ראו כאןוכאן], אבל אני מתקשה לעמוד בשצף. רק בשנה האחרונה יצאו ספרים שחלקם עבי כרס במיוחד, שקראתי חלק מהם ואני משתמש בהם בעבודה, אבל לא שרדתי את הנפח. לדוגמה: ספרו של מנחם בן שלום על חטיבה 600. כתיבה מרתקת המשלבת נוקדנות מחקרית וסיפורים אישיים. מתי שהוא נסיים את הספר של בן שלום (1216 עמודים), וגם את ספרם של ישראל ויאיר טל (984 עמודים) והדברים שכתב הרצל שפיר (544 עמודים) ואולי גם את ספרו המונומנטלי של שמעון גולן - מלחמה ביום הכיפורים (1348 עמודים), אבל בינתיים נמשיך לקרוא את הקצרים יותר ובעיקר, אבל לא רק, ספרי זיכרונות אישיים וקבוצתיים. כאשר מזדמן לי אחד שכזה אני מפנה את הקריאה בספרים אחרים מכל סוגה ומסתער. כך גם היה כאשר ת' העביר אלי באמצע תדריך משעמם לתרגיל את 'חצי הדרך לקהיר - סיפורו של גדוד 106 במלחמת יום הכיפורים' (ותיקי הגדוד, 2012) שכתב עופר רגב עבור אנשי הגדוד והמשפחות השכולות.
גדוד 106 היה גדוד שריון של חטיבה 164 (קודם ואחר כך חטיבת 10 'הראל') שנועד לרמת הגולן, אבל גילה שהטנקים בימ"ח נמסרו לחטיבה 7 ולכן ירד לאילת, קיבל טנקים וציוד, לחם בחזית סיני בקרבות הבלימה, צלח את התעלה והגיע הכי קרוב לקהיר. הספר מתאר באמצעות התחקיר שעשו רגב ואנשי הגדוד ויותר חשוב מהתחקיר הוא השימוש ביומנים ובראיונות שנערכו עם חיילי ומפקדי הגדוד עבור הספר. בכך חשיבותו של הספר. לא התיאור הדקדקני של המהלכים והקרבות שבהם לחם הגדוד, שספר מסוג זה איננו יכול לדייק בהם, אלא תיאורי התחושות, הרגשות והמחשבות של הלוחמים. גם אם חלקם עבר את מסננת השנים, יש בהם כנות: [מתוך כתבה של אור הלר על הגדוד] "לקראת הבוקר, נעמדנו בטור מול התעלה, היו שם הרבה חיילים שוכבים על אלונקות, מכוסים בשמיכות. הייתי עייף אז אמרתי למורנו בקשר - למה הם ישנים? גם אני רוצה לישון. הוא שתק ואמר לי - 'ככה, תסתכל קדימה ותסתום את הפה'. 20 שנים לא הבנתי מה ראיתי, עד שאחד המפקדים שלי אמר לי שאלה היו הרוגים מכוסים בשמיכות". בנוסף, היומנים שנכתבו במהלך הלחימה משמרים את האותנטיות. כמו זה שכתב נהג אחד הטנקים חיים נגר על דפים שמצא ועל תוויות של קופסאות שימורים. ספרי הזכרונות היחידתיים שנכתבו לאחר שנים שונים מספרי היחידות שיצאו מיד לאחר המלחמה. הם חושפים את הרגשות, את הטרואמה ואת הפוסט טרואמה שחווים בוגרי הגדוד בכנות גדולה. הספרים האישיים עשו זאת קודם [למשל קופרמינץ] וסיפורים אישיים ממשיכים לעלות ברשת ומשמשים מקום פורקן וזיכרון לכותבים, ויוכלו לשמש כמקור למחקרים עתידיים.
בנוסף לתיאור הכללי של קרבות הגדוד ולתיאורי הלחימה וההווי במהלכם וגם לאחרי שוכם, יש כמה עניינים מעניינים במיוחד בספר. הראשון, הוא תהליך גיבושו של הגדוד. בשנה שלפני המלחמה עבר גדוד 106 הסבה מגדוד חי"ר-חרמ"ש של ותיקי מלחמת ששת הימים לגדוד טנקים. שינוי מהותי לא רק במשימותיו ותפקידיו בלחימה, אלא גם בתצורת החשיבה השונה בין אנשי הטנקים לאנשי חי"ר. תיאור ההסבה שעבר הגדוד, הדילמות, החיכוכים והמורכבות הוא ייחודי. אני לפחות לא קראתי על כך רבות. בנוסף המעבר לטנקים הוביל לחילופי דורות בגדוד ולצירוף שתי קבוצות שהרקע שלהם היה כך דומה שונה או מנוגד - בוגרי ישיבות ההסדר ונח"לאים. האופן בו ניסה המג"ד, משה גל [מוותיקי החטיבה ובעל עיטור מופת מ-1967. נהרג בתאונת דרכים כמה חודשים אחרי המלחמה], להתיך את הניגודים והאופן שבו עשתה זאת המלחמה הוא מרתק. העניין השני הוא מנהיגותו של חיים זיו זלוסצר, הסמג"ד שהפך למפקד הגדוד לאחר פציעתו של המג"ד גל בקרב הראשון של הגדוד ב-9 באוקטובר. זיו נהרג ברגע האחרון לפני כניסת הפסקת האש בחזית המצרית, אחרי שהוביל את הגדוד לק"מ ה-101. קריאתו בשיחה קצרה לאנשי הגדוד שעות אחרי טרואמת הקרב הראשון: "חברים, אנחנו בדרך לכבוש את קהיר!" [עמ' 80], ממחישה את האופטימיות והאנרגיה שמנהיג צריך להחדיר לפקודיו. הכאב על מותו ב'רגע האחרון' שזור בספר כולו ובדברים שנאמרים עליו. העניין האחרון, ויש נוספים, הוא סיפור 'החלק האחורי' של הלחימה - הסיוע המנהלתי. תיאור שנותן במה גם לחימוש, לאנשי המפקדה, לשליש, לטבחים ול'זקני החרמ"ש' הנמצאים מאחור אבל מפנים נפגעים, ומזנקים על צוותי הטנקים ועל הטנקים כאשר הם חוזרים לאחור ו'מפנקים' אותם בטיפולים, תחמושת, מזון ועוד. זו הבנה שבלי הסיוע המנהלתי [וגם המבצעי] אין החוד יכול להילחם.
#ספר ובו תיאור של אנשים בקרב. הבלגן, המהומה, הרעות, המנהיגות והכאב. מומלץ למי שרוצה לקרוא עוד על אנשים במלחמה בכלל ועל האנשים במלחמת יום הכיפורים בפרט.
Comments