כנראה עד קץ הדורות
- בעז זלמנוביץ
- 21 באוג׳ 2019
- זמן קריאה 2 דקות

אהוד עילם לקח על עצמו משימה ענקית - להשקיף במבט על על 70 שנות מאבק של מדינת ישראל או יותר ממוקד 70 שנות מאבק של צה"ל בגרילה ובטרור [לא בטוח שניתן להפריד בין צה"ל ושאר גורמי הביטחון, אבל זה המיקוד]. האם הוא הצליח לעשות זאת ב'צה"ל מול הגרילה והטרור - דפוסי פעולה מרכזיים של צה"ל ושל הגרילה והטרור במסגרת המאבק ביניהם, 2018-1948' (מערכות ומודן, 2019)? כן ולא. נתחיל ב'לא'?
עילם כותב בפסקת הסיום: "בסך הכול, מטרת מחקר זה הייתה לבחון דפוסי פעולה מרכזיים של צה"ל בלוחמה בגרילה ובטרור מאז הקמת המדינה." מבלי להתייחס ל'בסך הכל', הרי הספר אולי מצביע על כמה תחומים הקשורים ללוחמה וגם על כמה דפוסי פעולה [פרקי הספר: הפעלת הכוח; פשיטות, תקיפה באש מנגד והתקפות בררניות (שם ניטרלי לסיכולים/חיסולים); תשתיות; בניין ומוכנות הכוח; היחס ללוחמה סדורה; המחיר; חטיפה ולקיחה בשבי; שיתוף פעולה; והשוואה למדינות מערביות (=ארה"ב)], אבל הקריאה בו מזכירה יותר קריאה בכרטסת מקורות. הקריאה בפרקים מציפה בפרטים - תאריכים, מקומות, אירועים, מחשבות ודברים בשם אומרם - שלעתים נראה לוקטו אקראית וגם סודרו כך. בגלל שהפרקים לא נפתחים בהסבר על הצפוי בהם, והמחבר לא מוליך את הקורא דרך התיזה שלו במהלכם, והם גם לא מסוכמים, קשה לעקוב. רק בפרק הסיכום נעשה הניסיון לתכלל את הדברים, אבל לא בטוח שהקורא יגיע לשם, ואם כן למה היה צריך את הפרטים בפרקים שלא מקושרים? חבל שבחר בשיטה הזו.

Commentaires