מעשה חלוצי אחר

שער הספר אימפרסריו מאת קלמן גינצבורג

כאשר אתה [לפחות אני] או את מדמיינים את החלוצים של העליות הראשונות, נגיד השנייה והשלישית, אנחנו רואים אותם חוצבים בסלע, סוללים כבישים, מלבישים אותה שמלת בטון ומלט, עמלים בגן הירק, מיבשים את הביצות. גם קלמן גינצבורג (1977-1905) עלה אחרי מלחמת העולם הראשונה, חינוכו הדתי-ציוני דחף אותו לעלות בגיל 15 לארץ ישראל, ובשנים הראשונות לעשות את המעשים לעיל. אבל עד מהרה פנה להגשים את תשוקתו ולתרום לציונות ולהתפתחות הארץ והיישוב בדרך אחרת - אמרגנות. כן, כן, הקמת מולדת לעם היהודי מחייבת גם תרבות - מוזיקה, מחזות, מחול ועוד. בספרו האוטוביוגרפי, שיצא לאחר מותו - 'אימפרסריו - חמישים שנות פעולה בשדה האומנות' (מלוא, 1978), גינצבורג מספר את סיפורו שהוא דוגמה מעניינית של הציונות-הבורגנית?

הכרטיסייה הריקה - צלם בעז זלמנוביץ

אני מניח שהספר לא צעד ברשימות רבי-המכר, וסביר שמעטים בלבד קראו אותו, ופחות סביר שמשהו יקרא אותו מעתה ואילך, וכרטיסיית הקוראים הריקה [מספריית יד שטרית בטבריה] מעידה על כך. הרי העולם מלא באנשים שעשו דברים, חלקם מעניינים רק את עצמם, חלקם גם את סביבתם הקרובה, ומיעוטם רבים נוספים. גם לידי הוא נפל מאחת מספריות הרכבת, אבל מצאתי אותו מעניין. לא בגלל סגנון הסיפור האישי של גינצבורג, אלא בגלל ההיסטוריה [לא במובן המחקרי, אלא האישי] התרבותית-אמנותית שהוא מייצג. כאמור, לאחר שהוא מתאר בקצרה את נעוריו ושנותיו הראשונות כחלוץ נודד בארץ, מתאר גינצבורג את שנותיו כאמרגן ובעיקר את האמנים שייצג והפיק את הופעותיהם וביקוריהם בארץ ישראל, החל ממחצית שנות ה-20 של המאה הקודמת ועד מותו. חמישים שנות אמרגנות, או כמו שגינצבורג שלא אהב את השם אמרגנות קרא לכך - חמישים שנות אומנות.

מודעה בהפקת גינצבורג - מקור הספרייה הלאומית

לעתים נדמה שהספר הוא סוג של 'זריקת שמות' של כל הגדולים שהגיעו לארץ ישראל הנידחת טרום הקמת המדינה [ולא שאחריה היה יותר טוב] - יאשה חפץ מנגן בנהלל ובין המאזינים יהודאי, שמואל דיין וחנה מייזל והנציב הצרפתי; ברוך אגדתי ואינשאטוב מתחילים את התאטרון בחיפה, ותאטרון הקומקום מופיע ב-1929 בעכו; והכנר מישה אלמן; איזיק שטרן וארתור רובינשטיין; ואנדרי סיגובייה מופיע בכפר גלעדי באולם בלי גג ובגשם ועוד ועוד. הנה דוגמה להיכרות האינטימית של גינצבורג עם האמנים שאותם ייצג: "פנינה זלצמן שמה, והיא בת לשמואל זלצמן (בן של הרב מדומברוביצה, עיירה קטנה בפולין) ולאה קאסטלאניץ (אחותה של שחקנית "אוהל" הידועה - דבורה קאסטלאניץ-ברבן)".

כמובן שזורים אירועים קטנים בחייו של האמרגן וקשייו, כמו גם המחשבה המוליכה אותו [חוץ מלהרוויח, וגינצבורג היה נדבן] להביא אמנות ואמנים לארץ ישראל: "מעולם לא הזנתי את הציבור בקלוקל, בשונד או בקיטש. הבחינה הראשונה לגבע כל הצעה שהובאה לפני הייתה: אומנות או לא אומנות?"; וכן הרצון לרתום את האמנים ותהילתם לטובת היישוב ומדינת ישראל. אמנם לא צריכים להיות תמימים ולחשוב שהכל למען שמיים, אבל גינצבורג מציג זווית נוספת, שונה ומעניינת של ההיסטוריה היישובית, בניין הארץ ושל הציונות, וגם של חיפה. מניח שיש מחקרים שעוסקים בכך, אבל לא קראתי, והאוטוביוגרפיה הקצרה והתמציתית מציעה להתבונן.

#ספר אוטוביוגרפי שאיש לא יקרא על בניין הארץ דרך אמרגנות ואמנות. לחובבי הסוגה.

תקראו, מה יש לכם לעשות חוץ מלהיות נחמדים?

ויש גם שיר, למה רק שחברי כפר גלעדי ישמעו את המרקיז סגובייה?

#ספר #אוטוביוגרפיה #ביוגרפיה #אמרגנות #קלמן #גינצבורג #חיפה #ציונות