גם השנה התלבטתי מאוד האם לבקש ממכם וממכן, בהתאם למסורת ארוכת שנים [זו השנה השביעית! 2018, 2019, 2020, 2021, 2022, 2023], המלצות על ספרים בענייני ביטחון וצבא שקראתם השנה. בכל זאת תקופה קשה מאוד לכולנו. אבל כידוע אני מאמין גדול בקריאה - הן כאמצעי של לימוד עצמי, והן ככוח מרפא. אז גם השנה פרסמתי קול קורא וקבלתי התייחסויות מרעי ומכרי. והנה לפניכם ההמלצות - חלקן ארוכות וחלקן מעט יותר ארוכות. תודה עצומה לכל הממליצים. מתנצל מראש בפני מי ששלח אלי אך נעדר מהרשימה, הדבר נובע מהבלגן שאני נתון בו בשנה וחצי כמעט [נתקן בהתאם].
אורן האס (@Oren_theace), חוקר צבא, קרא את הספר The Melting Point ומספר: לכאורה, ספרו של גנרל קנת' מקנזי דומה לאוטוביוגרפיות של גנרלים אחרים- תיאור האירועים בה היה מעורב, לצד ניסיון ללמוד מתוכם וללמד שיעורי פיקוד ומנהיגות. ייחודו של הספר שהוא עוסק בחוויותיו של מקנזי בתפקיד אחד בלבד שמילא - מפקד "פיקוד המרכז" של ארה"ב. זאת למשל 3 שנים תחת נשיאותם של טראמפ ושל ביידן, בתקופת מתיחות עם אירן, חיסולם של קאסם סולימני ושל אבו בכר אלבגדדי, צמצום הנוכחות האמריקאית בעיראק והנסיגה המאד שנויה במחלוקת מאפגניסטן. דרך עיניו של מקנזי אנו עדים לאופן שבו מתקבלות החלטות ברמה האסטרטגית ושבו הן מיושמות הלכה למעשה עד הדרג הטקטי. הוא מדגיש את תהליכי קבלת ההחלטות, את החיכוך שלו עם הדרג המדיני, מהנשיא שהוא מפקדו הישיר, ושר ההגנה שמולו ואיתו מתנהלת קבלת ההחלטות, ועד ועדות הפיקוח של הסנאט ובית הנבחרים. מקנזי רואה חשיבות למפקד הבכיר כמעצב מציאות ולא רק כמבצע, לחיכוך שלו עם הממונים והפקודים, ולהיותו של המפקד הבכיר כמצוי ב"נקודת ההתכה" של כל הרמות וההתרחשויות. כל אלו מתרחשים על-פני זירת המזרח התיכון רבתי, כשברקע שמות מקומות ואישים המוכרים לנו היטב כתושבי השכונה.
אמנם בניגוד לכללים, אבל הם נועדו להישבר במילא. לא? אייל ברלוביץ (@Eyal_Berelovich) חוקר צבאות זרים ותורות לחימה בזרוע היבשה, ממליץ על שלושה ספרים בעניין: האנשים, העיתונאים והשנה הראשונה למלחמה בין רוסיה ובין אוקראינה:
Yaroslav Trofimov. Our Enemies Will Vanish – The Russian Invasion and Ukraine's war of independence. (Penguin Books, 2024)
Andrew Harding. A Small Stubborn Town. (Ithica Books, 2023)
Christopher Miller. The War Came to Us. (Bloomsbury Continuum, 2023).
אני קורא לא מעט על המלחמה בין רוסיה לבין אוקראינה כחלק מהעבודה שלי ומתוך עניין ושלושת הספרים הללו מספרים את סיפור המלחמה מאותה נקודת מבט אבל באופן שונה. נקודת המבט של הכותב היא נקודת מבט עיתונאית שמחפשת את הסיפור האנושי וההקשר הרחב שלו. שלושת העיתונאים מוצבים באוקראינה ומייצגים גופי תקשורת שונים[1] שמדווחים על המלחמה בין רוסיה לבין אוקראינה. המכנה המשותף של הכותבים, מעבר להיותם עיתונאים, הוא כפול: ראשית, הם חווים את המלחמה אחרת מהאוקראינים שגרים במדינה ואלה שחיים בה. השוני הגדול הוא בכך שהם דוגמים מקומות, אנשים, נופים וסיפורים שמצליחים לבנות תמונה יותר שלמה של הנעשה בשנה הראשונה של המלחמה. היכולת שלהם לספר סיפור על מקומות שאיש מאיתנו לא היה בהם ולעסוק בנושאים, שעד 7 באוקטובר 2023, חשבנו שלא נצטרך לדון בהם מאפשרת להם לכתוב ספרים טובים ומעניינים שמאפשרים ללמוד על הכל חוץ מהמלחמה עצמה. החריג מבין שלושתם הוא הארדינג. כעיתונאי של ה BBC הוא נע ונד בעקבות הקרבות ובעקבות הלחימה אבל החליט להתמקד בעיר אחת ששבתה את הלב שלו - ווזנסנק (Voznesensk). הקרב על העיר מספר את אותו סיפור שאפשר לספר על הרבה מאוד ערים, עיירות וכפרים באוקראינה איך התושבים היו אחראים על הדיפת הרוסים; שנית, המלחמה היא ברקע ואילו הם במרכז משום שהסיפור המסופר על ידיהם הוא סיפור של עיתונאי שמסקר מלחמה שאין הוא נוטל בה חלק מעשי. העובדה שהמלחמה ברקע מעידה על הכנות של הכותבים שלא עוסקים בנושאים שאינם תחום הידע שלהם. אולם, היא שם. המלחמה הנוראית מסופרת מנקודת מבט של אזרחים ועם שנאלץ להתמודד עם אויב שאין לו מושג מה הוא רוצה ממנו ובמלחמה שהאזרחים לא חשבו שתגיע. המלחמה משמשת כתפאורה למעשי הגבורה של האוקראינים לזוועות של הרוסים ולחוסר ההיגיון במלחמה הזו או בכל המלחמות. לי היה מאוד כיף לקרוא את הספרים הללו לא רק משום שהם עוסקים בתחום העניין שלי אלא גם משום שהם מספרים את הקרבות שאני לומד וחוקר מנקודת מבט שלא הייתי חושב עליה. אני ממליץ לקרוא אותם למי שרוצה להבין איך המלחמה בין רוסיה לבין אוקראינה נחוות על ידי עיתונאים שמנסים להבין אותה בעצמם ומנסים להעביר את המסר לקוראים שלהם.
עמרי אדומי (@Omri_Adomi) היסטוריון במחלקה להיסטוריה של צה"ל ממליץ על הספר "כמו צמח בר" שפורסם ב-2008 על ידי צבי בר (ברזני), לשעבר אל"ם בצה"ל וניצב במשטרה ובאותה עת ראש עיריית רמת גן, תפקיד אותו מילא במשך 24 שנים והסתיים בשל כתבי אישום שונים שהוגשו נגדו ובסופו של דבר הורשע בקבלת שוחד והעלמת הון. הספר אמנם עב כרס, אך הקריאה בו קולחת וניכרת עבודת העריכה שנעשתה בו. הספר איננו אוטוביוגרפיה של האיש, אלא אוסף זכרונות והדבר ניכר בהעדר ציר זמן כרונולוגי - הפרקים לעיתים נושאיים. יתר על כן, על תקופות מסוימות של חייו הסיפורים הינם רבים ומכילים לעתים פרק שלם - למשל, תקופתו כמפקד בה"ד 1 והאופן שבו התייחס לצוערים ושינויים שהנהיג בהכשרתם; שתי תקופות לימודיו הצבאיים בצרפת (פעם אחת בקורס קומנדו ובפעם השניה כחניך בפו"ם של הצבא הצרפתי) אוחדו לפרק על אף הפער בין שתי התקופות; דוגמה אחרת היא הקדשת פרק שלם לימ"מ שעשתה את צעדיה הראשונים כיחידה מבצעית בתקופת כהונתו של בר כמפקד משמר הגבול, על אף שלא פיקד עליה באופן ישיר. זאת בנוסף לפרק שמוקדש לכהונתו כמפקד מג"ב. מיותר לציין שניכרת גאוותו הרבה על היחידה. הספר מעניין לאוהבי מורשת הצנחנים (בר פיקד על גדוד 202 במלחמת ששת הימים) או המשטרה. להיסטוריון המחפש תיאור רצוף של אירועים, הספר פחות מתאים - למעט מספר מקרים בודדים או אנקדוטות העולות מן הטקסט.
טוב. גם גל פרל (@gal_perl) חוקר במרכז דדו בצה"ל וקצין מילואים בצנחנים עובר על הכללים, אבל ניתן לו הנחת חבר. וכך הוא כותב לי: למרות (ואולי בגלל) המלחמה קראתי במהלכה הרבה, גם במהלך הלחימה עצמה. כך למשל, במהלך שירות המילואים הנוכחי ברצועת עזה, במהלך פשיטות שביצע גדוד צנחנים מילואים שבו אני משרת (חטיבה 551), חזרתי לספרי המופת "אנשי פאנפילוב", שממנו ניתן ללמוד שלל לקחים על פיקוד בלחימה ועל הדילמות בקרב הגנה, ול־"חיל הרגלים תוקף" שכתב הגנרל רומל, שאין כמותו להמחשת חשיבות היוזמה בדרג הפיקוד הטקטי, בין שבהגנה ובין שבהתקפה. בחרתי להמליץ כאן על שני ספרים. הראשון הוא "צבא ההיי־טק וצבא הפרשים" מאת תא"ל (מיל') גיא חזות (הוצאת מערכות ומודן, 2024). חזות, קצין צנחנים שפיקד בין היתר על חטיבת כפיר ועוצבת אדום, ביקש לברר מדוע ישראל מזניחה כבר שלושה עשורים את כוחות היבשה שלה – אחד הכלים המרכזיים בארגז הכלים של הביטחון הלאומי – דווקא כשהתרחיש הרב־זירתי שב והפך רלוונטי ונוכח העובדה שתפיסת האש מנגד כשלעצמה לא הוכחה כיעילה? חזות קבע שתפיסת הביטחון הלאומית של ישראל קרסה במתקפת הפתע של החמאס ב־7 באוקטובר 2023. "הרתעה שנשחקה עד דק; התרעה שלא הייתה; הגנה שהתרסקה; והכרעה שלא נראית באופק. "קיר הברזל" קרס, ונדרש לבנותו מחדש" (עמ' 326). לאחר מכן, לראשונה מאז 1982, "יצא צה"ל שוב לתמרון. תמרון על מלא, עם קווי אספקה ארוכים, סדיר ומילואים. קרב משולב בסיוע יוצא דופן של חיל האוויר וחיל הים" (עמ' 349). לחמתי במלחמה בעזה, כמפקד בחטיבת צנחנים מילואים, וצבא היבשה, סדיר ומילואים כאחד, הוכיח שלמרות ההזנחה, הכשירות הלקויה ובעיות נוספות, בזכות המפקדים הבכירים ומפקדי השדה, והלוחמים שהלכו אחריהם, הוא יכול לאתגר. הספר עשה כל מה שספר טוב אמור לעשות עניין, חידש ולימד, נגע בכל המקומות שמטרידים אותי ושעליהם כתבתי לאורך השנים, ועצבן במקומות שלא הסכמתי איתו. קריאת חובה; את ספרו של סא"ל (מיל') יפתח גיא, "מלבנון בשאלה" (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, 2024), גם הוא קצין צנחנים ששימש כמפקד רכס הבופור בשנת 1997, קראתי עוד בגרסת הטיוטה. כשקראתי אותו בקו במטולה במאי־יוני האחרונים, מצאתי אותו רלוונטי מאוד. היה קל להתחבר אז לאתגרים המבצעיים שתיאר. "מפקד צריך בכל רגע נתון לקיים הערכת מצב בהקשר הכפול של הרצון שלו: לפגוע באויב ככל שניתן מצד אחד, ומצד שני למנוע מהאויב לפגוע בו . עיקרון המלחמה 'יוזמה והתקפיות' אומר שככל שתהיה התקפי יותר, כך תצליח יותר לפגוע באויב ותמנע מהאויב לפגוע בך. שמירת היוזמה בידיים שלך תאלץ את האויב לפעול במגננה ובתגובתיות, ותשלול ממנו את יכולת התקיפה והפגיעה" (עמ׳ 67). משפט אחד בספר, על פיקוד ומנהיגות, נשאר אתי הרבה אחרי הקריאה. בשיחה שקיים המחבר ב־1993, כסמג"ד 101, עם מ"פ בגדוד, רס"ן אלעד בן דוד ז"ל, אמר לו האחרון שלעבוד עם חיילים זה כמו לעבוד בחימר. "אם רוצים להפוך גוש חימר לכלי צריך לעבוד איתו בכוח וברוך. אם תהיה רך מדי הוא יימרח, אם תהיה קשה מדי הוא יימעך. האיזון הוא אמנות. אי אפשר לעצב כלי על האובניים בלי נגיעה נכונה, בלי איזונים. ופלוגה זה כלי, כלי מלחמה" (עמ׳ 18). ספר שתיאר התמודדות מורכבת, במערכה שכמעט שנשכחה, ועם הרבה סימני שאלה שכדאי שתמיד נשאל. תקראו ספרים. איך אומר מאטיס, "כל מפקד שטוען כי "הוא עסוק מדי מכדי לקרוא" הולך למלא שקים בגופות חייליו, תוך שהוא לומד לפקד בדרך הקשה". אין לנו את הפריווילגיה הזו.
ד"ר דותן דרוק (@dotan74682491) חוקר ומרצה בהרבה מקומות, מצא גם זמן לקרוא בין המשמרות במפקדת חטיבת שריון: "מה הקשר" הוא סיפורו של קצין הקשר בחפ"ק מח"ט 7 במלחמה המתנהלת פה מאז ה- 7 באוקטובר. חננאל זילברברג, מספר על המלחמה מהזווית האישית שלו, שהיא מעניינת מאוד ודי נדירה בספרים על מלחמות ומבצעים, שבדרך כלל מסופרים מהצד של הלוחמים והמפקדים, מהשריון ומהחי"ר (חיל הרגלים), ולא על-ידי קציני מטה ועוזריהם. בחציו הראשון של הספר חננאל קופץ, כיאה למי שיש לו HDHD כפי שהוא מעיד על עצמו, בין בוקר ה- 7 באוקטובר לבין סיפור על "איך הגעתי עד הלום" ויש בכך מבט מעניין על מסלול קציני הקשר הקרביים, ועל תפקיד הקשר"ג (קצין קשר גדודי). בבוקר ה- 7 באוקטובר הוא מוקפץ מביתו ומתייצב במחנה קצביה שברמת הגולן ומקבל אחריות לארגון החפ"ק (חבורת הפיקוד הקדמית), החטיבה נערכת ללחימה בלבנון, בעוד גדוד 77 והמח"ט נלחמים בעוטף עזה. "את השבועיים בצפון בילינו בלהעלות כשירות, ללמוד תוכניות פעולה על לבנון..." (עמ' 58) ולאחר מכן הצטרפה החטיבה לכלל יחידות אוגדה 36 ונערכה לתמרון לתוך עזה, במקביל לאוגדה 162. הוא מיטיב לתאר את התחושות האלה של הכניסה ללחימה, בתוך נמר (נגמ"ש מרכבה) כחלק מהחפ"ק של מח"ט 7: "השעות הראשונות הן פחד מוות, ליטרלי. כולם שותקים, לא נושמים, לא זזים, לא אוכלים, לא שותים, לא מפליצים, פשוט מנסים להימנע מהכול" (עמ' 66). אומנם באופן אישי זכורות לי תחושות אחרות אבל זה בהחלט משהו שהוא שונה, ישנה דריכות רבה, מעבר למציאות אחרת, עם לא מעט אי וודאות. בעמ' 72 מספר חננאל על פגיעת רקטת הנ"ט בטנק שהיה ממש סמוך לנמר החפ"ק, "אנחנו מסתכלים החוצה ואז המחזה הנוראי מתגלה מול עיניי. הטנק שחיפה עלינו עולה באש...הם קיבלו את ה- RPG...האירוע הסתכם בקצין הרוג ושני לוחמים פצועים קשה" (עמ' 72). לאחר האירוע הקשה הוא מבין איך מתמודדים עם המלחמה: "חבורת פיקוד קדמית הוא צעק לנו. אנחנו חבורה, לא חוליה, אנחנו חבורה שתעבור הכל ביחד" (עמ' 73). בפרקים 13 ו- 14 (עמ' 94 – 108) חננאל מספר על הפעולה של אוגדה 36 בבית החולים שיפא, אחד ממעוזי הפיקוד של המרצחים מחמאס. "בבית שליד בית החולים מצאנו על אלונקה את גופתה של החטופה נועה מרציאנו...נחטפה לבית החולים, שהתה שם במשך תקופה ולפני שהגענו הועברה לבית שליד בית החולים ושם מצאנו אותה, מאוחר מדי" (עמ' 95). בפסקה קצרה ועוצמתית הוא מספר את סיפורן של יחידות רבות, שהגיעו מאוחר מדי לחטופים, וכל שנותר הוא להשיב את גופתם לקבורה בארץ – עניין חשוב מאוד גם הוא, אבל עדיף שהיו מושבים בחיים! בחלק המוכנה "סוף דבר" כותב חננאל ש"את הספר התחלתי לכתוב כתרפיה...המילים יצאו ממני בלי הפסקה עד שתוך מספר חודשים זה הפך לספר שאתם מחזיקים בידכם" (עמ' 121). לא מעט לוחמים ומפקדים כותבים לאחרונה על חוויות הלחימה שלהם, זה הפך מקובל בעשור האחרון, בעבר זה היה מודחק. ספר חשוב שנכון שייקרא על-ידי ישראלים, לוחמים, מפקדים ואנשי מטה צבאי, כדי שיוכלו להבין עוד משהו על המלחמה ועל האדם בקרב.
שי ונטורה (@Shayventura80) איש תורת הלוגיסטיקה שצמח מבין השורות, כותב גם הוא על הספר "צבא ההיי-טק וצבא הפרשים" או במילים אחרות "כיצד ויתרה ישראל על צבא היבשה" פורסם בתקופה מורכבת ובעייתית, תוך כדי מלחמת "חרבות ברזל". על תת אלוף (מיל') גיא חזות שמעתי רבות מחבריי במהלך השירות הצבאי, אך פגשתי ועבדתי איתו לראשונה תוך כדי המלחמה, במסגרת מערך הלמידה המבצעית של זרוע היבשה. את כל הסיפורים והאגדות עליו פגשתי במציאות בין אוקטובר 2023 לאפריל 2024 – קצין קפדן, מקצועי, בלתי מתפשר וגם דעתן וביקורתי. בספרו, הכתוב בצורה מצוינת ומעניינת, מציג חזות את הפערים שנוצרו בצבא היבשה מאז מלחמת יום הכיפורים וביתר שאת בשני העשורים האחרונים. את כולם הרגשתי בעצמי, לא בין כולם זיהיתי את הקשר כפי שמציג זאת הכותב, אך על התוצאה אין לעניות דעתי ויכוח – היבשה איבדה את הרלוונטיות לאורך השנים ועד 6 באוקטובר, היוותה חלק משמעותי בכישלון ב-7 באוקטובר (בעיקר בצד הנורמות המבצעיות, חוסר הקטלניות והיעדר ניסיון מבצעי בלחימה) ובמהלך התמרון ברצועת עזה נאלצה לגשר על פערי כשירותה באמצעות משך המלחמה, אש עוצמתית, יתרון המסה של כוחות ממוכנים ולצערי הרב גם במקרים רבים מידי של תאונות מבצעיות. בסיכומו של דבר, לב מרחב הבעיה המוצג בספר הוא סיפור "הביצה והתרנגולת", בו נותנים ליבשה לתמרן עם מגבלות רבות תחת 'חוקי היי-טק' (לדוגמה: מלחמת לבנון השנייה, צוק איתן ושומר חומות) וכמובן שמתאכזבים מהתוצאות, הן בדרג המדיני והן בדרג הצבאי. לאור זאת, היבשה זוכה להשקעה נמוכה בבניין הכוח והפעלה רק בלית ברירה. לכך נוספים השחיקה בבט"ש, היעדר מפקדים דעתניים עם "סכין בין השיניים" כפי שמכנה אותם הכותב – 'בנדיטים', נורמות מבצעיות וערכיות נמוכות והיעדר 'הגבהת חומות' על ידי הפיקוד הבכיר בצה"ל. זאת, בנוסף להיעדר אחידות בין סמכות ואחריות ביבשה ומחלת 'הגמישות השלילית' של היבשה, בדרדור הגדרות 'סף הכשירות' של יחידותיה בסדיר ובמילואים (עניין שלא היה מתקבל בשום מצב בימי עבר או בחילות אחרים כיום). מאז פרסום הספר, פעל צה"ל בזירה הצפונית באמצעות מגוון כלים ויכולות שאפשרו את חיסול מנהיג חיזבאללה – חסן נסראללה ויתר מערכי הפו"ש בארגון, לצד פעולות קרקעיות להשמדת תשתיות ואמל"ח. פעולות צה"ל בלבנון הוכיחו כי בניין הכוח והפעלת הכוח של צבא ההייטק בתקופה שקדמה למלחמה אפשרה ביום הדין פעולות ממוקדות, חדות ורצף מהלומות שאפשר לצה"ל ומדינת ישראל יתרון משמעותי בזירה. יחד עם זאת, לא היה ניתן לתרגם את פעולות אלו להישג מבצעי מובהק במטרות המלחמה, ללא צבא פרשים חזק וכשיר. מכאן, שהמתכון המבצעי הוא יצירת איזון בין צבא ההייטק וצבא הפרשים ולא היסט עצום ומובהק כפי שנוצר בצה"ל מודל 2023. אני מאחל לצה"ל בכלל ולצבא היבשה בפרט, כי הכשלון הנוראי של 7 באוקטובר, לצד תהליכים בתמרון הקרקעי יוציאו אין סוף מפקדים קפדנים, מקצועיים, בלתי מתפשרים וגם דעתנים המביעים את עמדתם בעל פה ובכתב. קוראי הספר, שיגיעו אליו בנפש חפצה וללא חומות, הגנות ותירוצים, ימצאו בו תשתית מקצועית ומחקרית לשינוי ושיפור למען בטחון ישראל.
גם עמר דנק (@omerdank) חוקר צבא וביטחון ממליץ לקרוא את ספרו של גיא חזות - "צבא ההייטק וצבא הפרשים": "הוא ספר מעורר מחשבות, ועוסק בסוגיות שעליהן כתבתי לאורך השנים. בתור התחלה אני ממליץ לקרוא את הספר, הוא כתוב היטב ואני חושב שהוא מצביע על בעיות נכונות. יחד עם זאת הוא חוטא בהיעדר נימוקים מספקים לכך שהבעיות אכן קיימות, נעדר התמודדות מעמיקה מה הסיבות לבעיות (קצת שטחי לכתוב שהכל התחיל במלחמה יום הכיפורים), וחלק מהדוגמאות שמובאות אנקדוטליות ומוכוונות אג'נדה." בבלוג שלו, דנק, מפרט ומנתח את הספר לעומק.
ד"ר אהד לסלוי חוקר במחלקה להיסטוריה כותב וממליץ על שני ספרים: המלחמה המתמשכת והצורך לחקור אותה גרמו לי השנה לבחור בשני ספרים, האחד ישן ומוכר אבל רבים נרתעים ממנו מלחמה ושלום והשני פאטון נלחם בהיסטוריה חדש יחסית ופחות מוכר לקורא הישראלי. עשורים אחרי שרפרפתי כנער צעיר בתיכון בספר "מלחמה ושלום" של טולסטוי החלטתי לחזור אליו. לדעתי, ספר שניתן להבין ולהעריך רק בגיל מבוגר ולכן מומלץ להוציא אותו מחובת הקריאה של התיכון. התובנות של טולסטוי על ההיסטוריה האנושית מרמת הקרב הבודד דרך מהי היסטוריה ועד לתופעות אנושיות ואוניברסליות תקפות לכל דור. דרך עינו החדה של טולסטוי מתברר שכל אמירה בסגנון "לראשונה בהיסטוריה" היא שקרית. רק דוגמא אחת מיני רבות, אצטט פסקה אחת מהספר שעזרה לי לברר לעצמי את מהו חקר קרב, "כשם שבאורלגין תוצאות התנועה המורכבת של כל מיני גלגלים וגלגלות הרבים עד אין ספור, איננה אלא התנועה האיטית והקרובים של המחוג המורה את השעה - ממש כך תוצאות כל התנועות האנושיות המורכבות של מאה ושישים האלף הרוסים והצרפתים - של כל התאוות, התשוקות, החרדות, ההשפלות, הסבל, התפרצויות התאווה, הפחד וההתלהבות של האנשים הללו, לא הייתה אלא הפסד בקרב אוסטרליץ המכונה בשם קרב שלושת הקיסרים, דהינו זיע איטי של המחוג העולמי-היסטורי על פני לוח השעות של תולדות האדם". המלצה, פנו לעצמכם את השעות המיותרות מול המסך ותהנו מכל רגע; ספר שני, הוא על הגנרל פאטון וההיסטוריה (.Patton: Battling with History, J. Furman Daniel, III מדף הספרים של בעז בנושא פאטון בטח על סף קריסה, אבל הספר הזה מצליח לשפוך אור על צד ייחודי של פאטון שרצוי שכל מפקד בצה"ל ילמד עליו. הכותב מתאר שלושה שימושים של פאטון בהיסטוריה שסייעו לו בתפקידיו השונים. הראשון והבנאלי, פאטון למד מההיסטוריה על המלחמה, ובזכות הידע ההיסטורי הצליח לדמיין כיצד שדה הקרב ייראה ולהתכונן לקראתו. השני, פאטון השתמש באופן מניפולטיבי בידע ההיסטורי שלו כדי לשכנע את המפקדים סביבו בצדקת דרכו. למרות שלא תמיד ההוכחות ההיסטוריות שלו היו עומדות בקריטריונים של מהמחלקה להיסטוריה. שימוש שלישי, פאטון באמצעות שכתוב ההיסטוריה מיצב את עצמו כמפקד-על. כתיבת יומן אישי, מאמרים, וחיבורים הפכו אותו לגנרל המוכר ביותר של מלחמת העולם השנייה. ספר חשוב לכל קצין צעיר ששואף להתקדם בסולם הדרגות ובמישור המקצועי.
צח משה (@moshe_tsach) חוקר צבא והיסטוריה כותב: בבוקר 7/12/1941 בשעה 7:55 תקף הגל הראשון של הכוח היפני את הכוחות האמריקאים בפרל-הארבור, התקפה שבמהלכה נהרגו 2400 אנשים, הושמדו 188 מטוסים ו-20 כלי שיט, ושהכניסה את ארה"ב למלחמת העולם השנייה. כך, במהלך מפתיע ומתוכנן היטב הצליחה יפן להתל במעצמה האימתנית, ולהכותה שוק על ירך. כשבועיים לפני 'חרבות הברזל' הוציאה לאור @maarachot_idf את הספר האלמותי של רוברטה וולסטטר - "פרל הארבור - התראה והחלטה". בספר היא מתארת כיצד על־אף שהאמריקאים קיבלו את האותות הנדרשים, הללו נבלעו בתוך רעש מסוגים שונים, ולא תורגמו להתרעה לכוחות. מידור יתר של מפקדים, אמונות אישיות, פעולות אויב ועוד, היו רק חלק מהכשלים שהובילו לעיוורון. למרות המחדל המתואר בחרה ב"ו לסיים את הספר כך: "אם יש במחקר על פרל הרבור כדי להציע דבר מה לעתיד הרי הוא זה: עלינו לקבל את אי־הוודאות כעובדה וללמוד לחיות איתה. שום קסם מוצפן או אחר, לא יספק ודאות; תוכניותינו חייבות להיעשות בלעדיה". על ה-7/12 אמר רוזוולט: "A date which will live in infamy".
אור פז עברי ממליץ על 'מפקד השדה הגדול מכולם' מאת אלישיב שמשי. בספרו החדש של שמשי מקבל יגאל אלון את הכבוד המגיע לו על היותו גדול מעצבי גבולות הארץ בתש"ח. אלון עשה זאת בסדרה של קרבות ומערכות, לאורך כל המלחמה ובכל החזיתות שלה, תוך גילוי ערמה צבאית מבריקה וראיה אסטרטגית נדירה. ובכל זאת סיים את המלחמה מתוסכל כי "ניצחנו במלחמה אבל הפסדנו את השלום''. בהמשך לאחר מלחמת ששת הימים הציע תיקון מקיף, במסגרת תכנית אלון, אבל זה כבר נושא לספר אחר. קראתי אותו השנה כשעסקתי במשימה מורכבת על חוף ימה של עזה, סביב מזח אמריקאי בימים שחשבנו שאולי הוא עתיד להיות יום אחד הנמל המחודש של עזה והמוצא לים התיכון של ממלכת ירדן. כידוע זה לא קרה בסוף והמזח פורק אבל הידיעה שיש גם איזו אפשרות עתידית שכזו סייעה לדבוק במשימה. יום אחד אולי עוד נשכיל להכיר וללמוד לא רק מגדולתו הצבאית של אלון אלא גם מתבונתו המדינית, עד אז נסתפק במורשתו כמפקד השדה הגדול מכולם, ואת זה עושה הספר מצוין.
#ספר או כמה על צבא וביטחון, מתי ספרים של שלום?
עד החטוף האחרון
ויש גם שיר של הפרויקט של תמרי
אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
Comments