דברים שנכתבו בשנות ה-90 וגם אם צריכים עדכון והם צריכים, הם מרמזים על החשיבה הביטחונית של אריאל שרון בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת - עיקרם שכדי שתהיה הרתעה הצד השני צריך לפחד, ואם הרתעה מתחילה להסדק צריך להדגים הפעלת עוצמה, שכן, הרתעה היא הדימוי של הנכונות של מדינה להפעיל כוח כדי להשיג את יעדיה.
כניסת שרון לתפקיד שר הביטחון (1981) סימנה שינוי בתפיסה הביטחונית של ישראל. הגישה ששילבה גישה מגננתית ברמה האסטרטגית, עם גישה התקפית במישור האופרטיבי שונתה וכעת נעה לכיוון של גישה התקפית גם ברמה האסטרטגית. מלחמת שלום הגליל הציגה שינוי זה, לא עוד מדיניות סטטוס קוו אלא יציאה למלחמה יזומה על מנת להשיג הישגים פוליטיים מעבר לסיכול האיום על מדינת ישראל.[1] בר מצביע על כך שתקופתו של שרון במשרד הביטחון מאופיינת בחזרת הקווים האדומים כמרכיב מרכזי באסטרטגיה. תקופה מאופיינת גם בחזרת ההגנה הפעילה, ההרתעה ומלחמת המנע לאסטרטגיה הישראלית.[2]
האם שרון רואה את עצמתה של ישראל, כעוצמת אחת המעצמות שניתן לה לעשות שימוש בצבאה כדי לעשות סדר במזרח התיכון? משה כרמל טען, ששמע משרון "שישראל היא מעצמה, שאינה יודעת להפעיל עצמתה." שרון, מוסיף כרמל, טוען שפתרון הבעיה הפלסטינית טמון בסדר חדש בירדן, סדר שיעשה על ידי ישראל.[3] מכאן נובעת מלחמת שלום הגליל, עשיית סדר בלבנון על ידי עצמתה של ישראל.[4] אולם דומה שבין השיטין ומעבר לעוינות כלפי שרון, יכלו כרמל וחבריו המדיינים ביד טבנקין, לזהות בחשיבתו ופעולותיו של שרון דפוס מוכר שמקורו באסטרטגיה הישראלית, בבית מדרשם - הרתעה-אכיפה. פירושו של דפוס זה הוא, מעבר לאכיפה בכוח צבאי קונבנציונלי כאשר נכשלה ההרתעה. לצורך כך יש לקבוע קווים אדומים, אם כי אותם קווים אדומים הם אלה המחייבים אותך לפעול במידה ונוצרת התגרות ומעבר על הקווים. כפי שהדבר מתבטא בדברים שאמר שרון: "לא הליכוד גיבש את התפיסה שיש לקבוע מחיר גבוה לפגיעה ביהודים: זאת הייתה תפיסתו של בן-גוריון, ואילו יגאל אלון ניסח את תורת הביטחון שקבעה מתי תיחלץ ישראל למלחמה."[5] בעקבות בחירות 1981 וכניסת שרון למשרד הביטחון שבו הקווים האדומים לאסטרטגיה הישראלית. זאת לאחר ירידה בחשיבותם לאחר מלחמת ששת הימים.[6] ניתן לכן, לשייך את היציאה למלחמת שלום הגליל, לפעולת אכיפה. כפי שטען שרון ביוני 1982: "לא חסכנו מאמץ להבהיר עמדתנו הנחושה: לא נעבור לסדר היום על מעשי טרור המכוונים מבירות, אם נגד ישובינו ואזרחינו בגליל ובישראל כולה ואם המכוונים נגדנו בכל מקום אחר בעולם."[7] יש אשר יטענו שהמלחמה תוכננה מראש והקו האדום נועד למתן לגיטימציה פנימית וחיצונית לכניסה ללבנון.[8] אפשרות נוספת היא לראות את היציאה למלחמה ב-1982 כניסיון להגביר את אמינות ההרתעה הישראלית וזאת מעבר למטרות האחרות של המלחמה. בשלבה הראשון של המלחמה ניתן לראות הצלחה בהשגת מטרה זו, כאשר העולם הערבי מפגין חולשה נוכח הטלת מצור ישראלי על בירה ערבית.[9] מלחמת לבנון, תקיפת הכור העיראקי ב1981- והצהרות ראש הממשלה ושר הביטחון, כדוגמת: "לסעודים יש נפט, לנו יש גפרורים..."[10], הביאו את הערבים ליחס לישראל מדיניות ביטחונית ניצית יותר, כולל בתחום הגרעיני.[11] שרון לא הסתיר התנהגות אגרסיבית אשר נקלטה היטב בצד השני, וכן יחס לעצמו את אמינות ההרתעה הישראלית.[12] לחלקה השני של נוסחת האמינות: האמינות תפגע אם יניח המורתע "שאין לאל ידו של המרתיע לבצע את איומו"[13], נוספו בסוף שנות ה-70 וראשית ה-80 (טרום וענונו) סימנים על יכולת ישראלית מבצעית בתחום הגרעין. כדוגמת ניסוי של טיל יריחו 2 ממתקן בפלמחים (מאי 1982) או הערכה שישראל השתתפה בניסוי גרעיני באוקיינוס ההודי (ספטמבר 1979) שבוצעה על ידי דרום אפריקה. ניסוי שמקורות אחדים מניחים שבחן נשק גרעיני טקטי.[14] אלה יחד עם יכולת החדירה של חיל האוויר הישראלי שהופגנה בהפצצת הכור עצמה, יכולים היו לעלות את אמינות היכולת הגרעינית הישראלית בעיני מדינות ערב,[15] וממחישים את ממאמצי ממשלת בגין להגביר אמינות זו.[16]
[1] הורוביץ, דן, "הקבוע והמשתנה בתפישת הבטחון הישראלית" מתוך מלחמת ברירה, הקיבוץ המאוחד, 1985, עמ' 96. בר מצביע שהשינוי החל עוד קודם עם פרישת דיין וויצמן מן הממשלה. פרישה שאפשרה לשרון להיות גורם דומיננטי בממשלה, ראה בר, מיכה, קווים אדומים באסטרטגיית ההרתעה הישראלית, תל אביב:מערכות, 1990, עמ' 133.
[2] בר, מיכה, קווים אדומים באסטרטגיית ההרתעה הישראלית, תל אביב:מערכות, 1990, עמ' 55.
[3] שרון מכחיש את ה"סדר החדש", אם כי איננו מכחיש ש"ירדן היא מדינה פלשתינית" מתוך ראיון בידיעות אחרונות 30 במאי 1997.
[4] כרמל, משה, מתוך בצל המלחמה, תשמ"ג - שיחות ביד טבנקין, הקיבוץ המאוחד, 1983, עמ' 75. הציטוט מדברי כרמל. מעניין בהקשר זה לבחון את ראיית אש"ף את "התכנית הגדולה" של ישראל למזרח-התיכון לצורך זה ראה אבי-רן, ראובן, מלחמת לבנון - מסמכים ומקורות ערביים, כרך א', תל אביב:מערכות, 1987, עמ' 165.
[5] ידיעות אחרונות, 30 במאי 1997.
[6] בר, מיכה, קווים אדומים באסטרטגיית ההרתעה הישראלית, תל אביב:מערכות, 1990, עמ' 55.
[7] דברי הכנסת, 29 ביוני 1982 מצוטט מתוך בר, מיכה, קווים אדומים באסטרטגיית ההרתעה הישראלית, תל אביב:מערכות, 1990, עמ' 136.
[8] בר, מיכה, קווים אדומים באסטרטגיית ההרתעה הישראלית, תל אביב:מערכות, 1990, עמ' 137.
[9] רבינוביץ, איתמר מתוך מאיר, שמואל (עורך), מלחמת לבנון - מבט מ1987-, תל אביב: א.מ. הוצאה, 1988, עמ' 11.
[10] כרמל, משה, מתוך בצל המלחמה, תשמ"ג - שיחות ביד טבנקין, הקיבוץ המאוחד, 1983, עמ' 76. כרמל מצטט את שרון.
[11] לויטה, אריאל, ולנדאו, אמילי, בעיני הערבים: דימויה הגרעיני של ישראל, תל אביב:פפירוס, 1994, עמ' 45.
[12] אהרונסון, שלמה, נשק גרעיני במזרח התיכון - מבן-גוריון ובחזרה, כרך ב', ירושלים:אקדמון, 1995, עמ' 303. המחבר איננו מזכיר את מקור האימרה. ראה גם, התייחסות של משקיף זר לדימויו של שרון, אצל פרידמן, תום, מבירות לירושלים, תל אביב:ספרית מעריב, תש"ן, עמ' 99.
[13] הרכבי, יהושפט, מלחמה גרעינית ושלום גרעיני, תל אביב:מערכות, יולי 1964, עמ' 25.
[14] מלמן, יוסי, "הקשר הגרעיני של ישראל ודרום אפריקה", הארץ, 21 באפריל 1997, עמ' ב4 - ב5.
[15] לויטה, אריאל, ולנדאו, אמילי, בעיני הערבים: דימויה הגרעיני של ישראל, תל אביב:פפירוס, 1994, עמ' 149.
[16] מעניין בהקשר זה דיונו של דרור, האם כדי לישראל להיתחזות למדינה "מטורפת", ראה דרור, יחזקאל, מדינות מטורפות - פנטיזם וטרור כבעיה בטחונית, תל אביב:מערכות, 1973, במיוחד עמ' 156 - 157.