"המפקד מחויב בראש ובראשונה למשימה, תוך דאגה לשלומם ולביטחונם של פקודיו."
לפני מספר ימים שאלתי את חברי בפייסבוק, האם חושבים שהמשפט הזה נכון. האם עדיין הקביעה או הסיסמה "Mission First, People Always" רלוונטית בצורת החשיבה הנוכחית בישראל בכלל ובצה"ל בפרט.
כביכול ברור לכל שהמשימה היא ראשונה, שכן אחרת לא צריך צבא. כלומר למשימות המחייבות אלימות, משימות שבהן נדרש להרוג ולהסתכן במוות או פציעה איומה צריך צבא.
שתי שאלות עיקריות עומדות בחדר כפיל עצום.
האחת, האם יש משימות שמשהו צריך למות בשבילן כיום, כאשר ישנה חשיבה שדבר לא מסכן את קיומה של ישראל (מול הגרעין, אם יופעל עלינו, במילא לא יהיה צורך בהפעלת חיילים).
והנוספת, האם גם אם אנחנו חושבים שיש משימות שמטרתן שמירה על מדינת ישראל ועל חיי תושביה, האם אנחנו מוכנים לקחת על עצמנו לשים את המשימה לפני חיילינו?
לעתים, נדמה שאנחנו לא מוכנים לשים, כלומר לסכן, את חיילנו/ילדינו למען המשימה. האם זה בגלל שאנחנו לא מאמינים שיש משימות כאלה, השוות סיכון או שאנחנו לא סומכים על מפקדינו שידעו להחליט על המשימות הראויות בכל הדרגים והרמות?
ברמה המעשית, והיא קיימת, אחרת היו סוגרים את הצבא, המפקדים חיים במתח מובנה בין המשימה לדאגה לחיילים. ההבדל בין מי ש'נותן פקודות' לבין 'מפקד' הוא בכך שמפקד מבין את חשיבות המשימה (מה שמכונה - "ערכיות המשימה") והוא דואג לחייליו לפני המשימה, במהלכה ואחריה, וזאת בשביל שיצאו איתו למשימה.
כפי שכותב בריאן מק'קוי בספרו "להט הפיקוד" (The Passion of Command):
"אמנות הפיקוד היא היכולת לזכות באהבת אנשיך, ואז ביום מן הימים תוכל להשתמש באהבה זו כדי לגרום להם להסתכן מרצון בפציעה איומה או במוות, וליטול באלימות את חייהם של אחרים".
בשביל זה המפקד צריך לאמין במשימה, לקחת על עצמו את המחויבות המוסרית על חייליו, לדאוג להם ולהוביל אותם לסכן את חייהם.
פשוט זה לא.
(אני מודה לכל המתייחסים בפייסבוק ולאלה שיתייחסו כאן)