בשבוע האחרון קראתי את הספר, 'אימונים - הגישה המעשית' (Common Sense Training: A Working Philosophy for Leaders) שהוציאה מחלקת תו"ל והדרכה של זרוע היבשה. הספר הוא תרגום של ספר ישן שכתב בשנות ה-70, גנרל ארתור קולינס (Arthur Collins) מצבא ארה"ב.
הספר כתוב בסגנון ישיר של 'חתוך את צואת השור' ודן באופן שבו צריך להתאמן, או יותר נכון כיצד לתקן את האופן שבו התאמן צבא ארה"ב באותה העת. אבל יש מעבר למקום ולזמן שבו נכתב. יש בו תובנות ועצות לאיך צריך להתאמן כל צבא וגם השלכות לגופים וחברות אזרחיים.
קולינס קובע שדבר ראשון צריך לאמן את עצמנו ואת הכפופים לנו ב-לראות. בכך, להבנתי, הוא מתכוון שנילמד ונלמד, מה צריך לראות ביחידה או בחברה ויותר מכך ניקח על מה שאנו רואים - אחריות.
הנה דוגמה. השבוע עבדתי עם הצבא (איזה כייף לכתוב את זה), ובעודנו ממתינים לקבוצת פקודות ליד נגמ"ש הפיקוד ולנוכח קצינים רבים, חייל נמרץ מתדלק גנרטור 'פקפק' עובד בבנזין. חשבתי על הדברים שכתב קולינס, והתבוננתי כמה שניות לראות מה יקרה, ומי יגש להעיר לחייל. זה לא קרה (עד שאני, האזרח, עשיתי זאת). הדבר מעניין ומטריד. מכיוון שמדובר ביחידת שדה ואני מתרשם מהמרץ וההשקעה של המפקדים והחיילים, אנחנו צריכים לשאול מדוע, אף אחד 'לא ראה' את המעשה המסוכן? הרבה פעמים אנחנו לא רואים (לפחות זה קורה לי) את הדברים הקטנים והפשוטים המעידים על דברים גדולים ומסובכים שקורים בארגון שלנו.
עניין נוסף, בין רבים, שלמדתי מקולינס וגם הוא קשור בדברים קטנים. הפגיעה בביטחון העצמי, באימונים ובמבצעיות על ידי הדברים הקטנים. הנה דוגמה. צה"ל רכש לאחרונה ומשתמש באביזר למניעת פליטות נשק - 'מק-פורק'. על פניו מדובר בהמצאה שתציל חיים, מה רע?
מה רע? זו האמירה המפורשת שאנחנו לא סומכים על החיילים והמפקדים בדבר העיקרי שהם אמורים לעסוק בו - בנשק. במקום לאמן אותם לשמור על הביטחון בהפעלת הנשק ומכאן תצמח הבטיחות בהפעלתו והחזקתו. הפכנו את היוצרות, הכנסנו לנשק אמצעי שפוגע בנשק, באחריות ובמבצעיות, כדי להקטין את הפלטות ב-20% (על פי עדותו של ראש ענף בטיחות).
הדוגמות שנתנו הן צבאיות, אבל כל אחד ימצא את הדברים הללו במקום שבו הוא עובד.
הספר של קולינס מומלץ לקריאה למפקדים בצה"ל ולכל אחד שרוצה לאמן את הגוף שעליו הוא אמון ומי שלא רוצה לאמן את עצמו והכפופים לו כנראה לא מתאים להיות מפקד או מנהל.
