בחודשים האחרונים אני עסוק, בין השאר, בקרבות הבלימה בחזית המצרית. ליתר דיוק לשלושים השעות הקשות, האיומות וההירואיות של העמידה מול השצף המצרי החוצה את התעלה. היום קראתי את החוברת הצנומה של גדוד 52 במלחמת יום הכיפורים - 'דרך האש (ערך מרדכי ברקאי, הוצאת משפחות הנופלים).
הגדוד בפיקודו של סא"ל עמנואל סקל היה ערוך בקו בגזרה הדרומית של התעלה, וכאשר יצא המג"ד מקבוצת הפקודות בחטיבה חלפו המטוסים המצריים את התעלה. סיפור הקרבות הפלוגתיים, המחלקתיים, הצוותיים ושל האנשים. מתוארים בתמציות יבשושית אך ברורה וקשה.
לחוברת 123 עמודים, מתוכם מחצית הם עמודי זיכרון לחללי הגדוד. אחד מהם, סגן אורי שכטר ז"ל, שנהרג בתאונה בסוף דצמבר 1973 ליד הק"מ 101, כתב:
"22.12.73 כמה כוכבים נופלים ראיתי בחודשים האחרונים! מאות! עד כה לא ידעתי, שכל כך הרבה נופלים בלילה אחד. עד כה, כשראיתי כוכב נופל, עצמתי עיניים וביקשתי בקשה, אבל כעת, כעת המצב שונה. אני פוקח עיניים לרווחה ומבקש בלבי: שלא אראה כה הרבה כוכבים נופלים."
#ספר זיכרון של קרבות, אנשים ונופלים. אי אפשר להמליץ לקרוא, אבל לפעמים צריך לאחוז את אחד מאותם ספרים נשכחים ולהיזכר.
אם כבר קראתם אז תקראו את עמנואל סקל, הסדיר יבלום?, מעריב, 2011.