דב ירמיה נולד ב-1914 וחייו שזורים בעשייה הביטחונית של טרום הקמת המדינה, הקמתה ולאחריה. חייו הסוערים, כפי שכתב עליו עופר אדרת כאשר נפטר בגיל 101, כלול גם עשייה פוליטית וגם אירועים אישיים. במלחמת שלום הגליל היה ירמיה בן 68 ואיש יחידת הממשל הצבאי שנעה אחרי הכוחות לאזור צידון וצור. על כך כתב זעקה - 'יומן המלחמה שלי' (הוצאה עצמית, 1983).
ביומן מתאר ירמיה את המתרחש ברצועת החוף בעקבות הקרבות, ואת פעולות הממשל הצבאי מזווית ראייתו. וזה לא קל. הן תיאור האופן בו נוהגים קציני וחיילי צה"ל כלפי השבויים או העצירים, והן כלפי האוכלוסייה. ירמיה מתאר את מסעותיו, לבד, בתוך הערים ובדרום הלבנון בניסיונות לחדש את החשמל [תיאור מסירות עובדי חברת החשמל הישראליים בחידוש הזרם] והמים ולסייע לפליטים.
ניתן לפטור את ירמיה, כ'סמולן' או כשובר שתיקה או עוכר ישראל ואפילו קומוניסט, אבל לא ניתן לקחת ממנו את הזכות שצבר בהקמת הארץ והגנה עליה, ואת החרדה שמבוטאת באופן אגרסיבי מהידרדרות המוסרית של צה"ל.
מעבר לעניין הפוליטי, מוסרי ואישי, ניתן ללמוד כמה דברים על אופן התארגנות כוחות הממשל הצבאי, על סוגיות של פינוי אוכלוסייה, על שיקום אזרחי תוך כדי לחימה ועוד.
#ספר מבט אישי על החלק האחורי של המלחמה.
אם כבר קראתם, אז תקראו זאב שיף ואהוד יערי, מלחמת שולל, שוקן, 1984.