העולם בוער, והאם גרטרוד שטיין, הסופרת, המשוררת, אספנית האמנות, אספנית האמנים, הלסבית ורבת הסתירות, היהודייה שגדלה בארה"ב כותבת הספד לעולמה, לפריז שבו חייתה רוב חייה, לאמנים, לאמנות, למטבח, למסעדות, לאירועים ולמאורעות של העשורים הראשונים שהמאה שעוד תקיז דם רב? והאם היא מתעלמת מהאימה, מהטרור ומהפשיזם?
ב'פריז צרפת' (רסלינג, 2004) שטיין מתארת ברצף מחשבתי אסוציאטיבי דברים רבים שהשפיעו ומשפיעים באותה עת על חייה, את נאלצה לעזוב את פריז לכפר. כתיבת של שטיין מורכבת. התחביר הנע בין גוף ראשון לגופים אחרים, והטקסט כתוב בפיסוק לא שגרתי. יש שיחשבו שהדבר מטריד ומעקר, אך דברים המאלצים את הקורא [לפחות אותי] לחזור שוב ולקרוא פעם או פעמים נוספות בכדי לחשוב עליו ואולי גם להבינו.
האם שטיין מייצגת בהקצנה את התקופה את אופן החשיבה של תרבות המודרניזם והיצירה הסוראליסטית והקוביסטית? אין לי מושג. אבל הדיון בספר על התרבות והאופי הצרפתי ושל התקופה מעניין. נותרת השאלה, הקשורה גם למעשיה של שטיין, התעלמות כמעט מוחלטת מהנאציזם והפשיזם, ואולי זאת האהדה ואולי זאת בכלל אירוניה?
או כמו שכתבה או אמרה שטיין: Everyone gets so much information all day long that they lose their common sense.
#ספר מורכב וחידתי של דמות מורכבת וחידתית. פריז, תרבות ותקופה. למוכנים לאתגר.
נחמדים תהיו עם תקראו.
ויש גם שיר. נו נחשו מה?
ואם כבר קראתם, אז תקראו את אחד מספריו של פטריק מודיאנו המשוטטים ברחובות פריז. למשל 'מה קרה לדורה ברודר' (כאן בהמלצת אתי סרוסי).