לפי זמן, אחרי שכתבתי ביקורת קטלנית על איזה ספר, כתב לי חבר, שצריך לנהוג על פי האמירה של אמו של טמפר [נו, הארנב מבמבי. יש לו אפילו ערך בויקי], שהייתה נוהגת לומר [ציטוט מהזיכרון]: "שאם אין דבר מה נחמד לומר, מוטב שלא תאמר דבר". ואולי זה היה אבא שלו? בכל מקרה, מי שעוקב אחר הסקירות הספרים שאני מעלה לבלוג ובמקומות נוספים, יכול לחשוב שאני ממליץ על כל ספר שאני קורא. הסיבה היא שאני נוהג לא לומר דבר, אם אין לי דבר נחמד לומר, ולכן הספרים שלא סיימתי או שסיימתי אך היו גרועים לא מוזכרים.
אבל אחרי שקראתי את ספרו של קרל היאסן - שחייה בעירום (ספרית מעריב, 2006) שעל דש הספר מתנוססת הזעקה "רב מכר של הניו יורק טיימס", ועל הצד האחורי של העטיפה ציטוטי תשבוחות כגון: "שפריץ מפגז עצום בגודלו של כיף" לוס אנג'לס טיימס, החלטתי לחרוג ממנהגי, רק בשביל להגג בנושא. הרי זו אשמתי שאספתי את הספר, והתפתתי לזעקות הרב-מכריות, ואולי חשבתי שאכן מדובר באמת ב-Skinny dip, וזו ספר עסיסי...ולא אשמת אף אחד אחר.
כנראה, כאלה אנחנו. מתפתים בקלות לתימוכין גנריים: "קומדיה רומנטית סוחטת דמעות", "ספר מותח עוצר נשימה", בלה ובלה. כמו כל פרסומת טובה, אנו מתפתים לחשוב שאחרים יודעים טוב מאתנו [למשל בר רפאלי במסגרות משקפיים]. תופעה דומה היא התשבוחות והילולים שמחברים שופכים אחד על השני. למשל, בספר "זאת אמנות?" שקראתי וכתבתי עליו לאחרונה, הציטוט המשבח על העטיפה הוא משל פילוסוף אמנות שהמחברת כותבת עליו בספר. הזאת אתיקה?
קריאה, יגידו רבים [או אחדים] כמו אוכל היא עניין של טעם [בעניין זה אני לא דוגמה]. אך גם קריאה הוא עניין נרכש ונלמד. ולכן צריך ללמוד לקרוא גם דברים שיש בהם מאמץ ואתגר. אבל לפחות קראתי כמה דברים מעניינים על עטיפות ספרים - כאן, כאן וכאן, ולמדתי שלקרוא ספרים גרועים זה לא תמיד בזבוז זמן, מכיוון שזה מלמד אותך להעריך יותר ספרות טובה. אך אל תקראו רק ספרים גרועים. טוב?
בכל מקרה תקראו ותהיו נחמדים (לא כמו שהייתי הפעם).
ויש גם שיר. להמתיק את הקריאה.