השירות הצבאית בכלל, והמלחמות בפרט מעלים ומוציאים, ומשאירים רגשות עזים
ופגיעות נפשיות אצל רבים מהמשרתים בצבא. אחוז החיילים המתאבדים גבוה מאחוז באוכלוסייה. בפוסט שמצאתי במרשתת נכתב: "רבים מקרב המתאבדים בצבא לא אובחנו מעולם כסובלים מהפרעה פסיכיאטרית, אך רובם סבלו במשך תקופה ארוכה מתהיות מעוררות חרדה לגבי העתיד, מתסכול מתמשך, מבלבול רב ומתחושה של חוסר שייכות למסגרת הצבאית".
ב'לא ראיתי חיילים שמחים' של מישקה בן-דוד (קסת, 2003) אין מתאבדים, אבל יש הרבה מאוד תהיות מעוררות חרדה, תסכול, בלבול ותחושת ניתוק. הספר יצא לראשונה ב-1982, ובן-דוד שספריו הרבים האחרים מפליגים חלקם למחוזות רחוקים, ממקם את עיקר הסיפור בחודשים שאחרי מלחמת יום הכיפורים במתקן קשר ומודיעין בסיני (אום חשיבה?).
הסיפור מסופר, לרוב, על ידי מיכה, חייל ששירת בגולני במלחמת יום הכיפורים ואף זכה בעיטור, אבל הועבר לתפקיד משמים לאחריה, לשמירות ולתורנויות מטבח בחודשים האחרונים לפני השחרור. בסוג של מלכוד 22 הוא מדאיג את המערכת הצבאית כי לא סבל מטראומה לאחר המלחמה – כלומר, הוא הועבר מגולני כי רצה לשרת בגולני, מה שהעיד על אי שפיות. בפרקים קצרצרים מיכה מספר על עצמו ועל החיילים והחיילות ששירתו אתו, על אהבות, על מין נואש, על שיחות נפש, על פילוסופיה, על תהיות ועל בלבול.
בגרסה המחודשת שנכתב עליה שיצאה ב-30 שנה למלחמת יום הכיפורים, הוסיף בן-דוד אחרית דבר, ובה כתב בין השאר: "אני מרגיש שבטקסט הקצר של 'לא ראיתי חיילים שמחים', בגיבורו מיכה אצור- בצורה גולמית, תמימה ומרוכזת- עיקר הטוב של מה שהייתי, ואולי במידה מסויימת נותרתי, ושל מה שאני רוצה להיות כאדם". אולי.
#ספר קצר, ראשוני ואולי קצת בוסרי, חזק בעיקר בדמויות, אבל בכל זאת מעניין, מעורר מחשבה. תקראו.
בכל מקרה, מחשבות וקריאה יעשו אתכם נחמדים.
ויש גם שיר לאחרי מלחמה.