אחד מחברי נוהג להטות את שם העצם 'תות' כסימן לרינה, חדוות חיים ואושר. וכן הפרי האדום ומתוק הזה - תות השדה, יש בו מין השמחה והדיצה. אבל יוזף רות, היהודי הנודד, האלכוהוליסט, הסופר הגליציני-הגרמני-האוסטרו-הונגרי, מכיר תותים אחרים, תותי בר שגדלו בעיירה שלו, בין מלחמות העולם, בין העולם החדש לעולם הישן, בין היסורים לנסים, בין כפור מוות לאביב המגיח מתחת למעטה הלבן.
הספר השני בסדרת 'מפה לאוזן' שקראתי בסוף השבוע [וכבר אמרתי לכם למה אתם צריכים לקנות אותם, חוץ מכך שהם נהדרים], הוא 'תותים' (2018 [התרגום של שירה מרון מעביר את העיירה לעברית מצוינת]) של רות [תשמעו קטע מתחילת הספר]. וזה לא הכל, יש גם איורים עדינים ויפים כמו מפעם של ולי מינצי.
זו יצירה שרות התחיל לכתוב ב-1929 ולא סיים. האם זו סקיצה ראשונית? מבחינתי ההדיוט, זה לא משנה כי רות מפליא לתאר את העיירה ובעיקר את אנשיה, שמהם "שלושת אלפים מהם היו מעורערים בנפשם, אף על פי שלא היו סכנה לסביבתם".
מספר הסיפור הוא כנראה ארכיטיפ [ניסיתי להשתמש במילה בלועזית, אני מקווה שהיא במקום] של היתום היהודי, של הנודד, של השורד, של החוטף המכות האוניברסלי, של המסתדר. מסביבו עונות השנה, על סממניהן, לבלוב ונשירת העלים, הבשלת התותים, הופעת דמויות ומעשיות, חלקן מתחילות כנס ופלא ומסתיימות באפור של יום יום. משפטים קצרים המעבירים עולם שלם. האם זה עולם של אתמול? רות רואה את חילופי הדורות באופן שונה מצוויג, אבל גם הוא מצייר אותו בקווים דקים ומדויקים.
#ספר מפה לאוזן השני. אם לא קראתם את יוזף רות, אתם צריכים. תתחילו מ'תותים'. מומלץ ביותר עד רמת וואו.
תקראו והחיים שלכם יהיו תותים ונחמדים.
ויש גם שיר, לא זה לא תותים, אלו הדס קליינמן ואביב בכר. תקשיבו תנסו.
התמונה - Der Erdbeerkorb (1760–61) von Jean-Baptiste Siméon Chardin מתוך ויקיפדיה