היום יצאתי לטייל לבדי בכרמל, שותפי הקבועים היו עסוקים כל אחד בענייניו. יש משהו מדיטטיבי בללכת לבד, במיוחד כאשר אתה יורד בנחל וחופת העצים והשיחים סוגרת מעליך. רק צעדיך וחבטות מקלות ההליכה נשמעים, והמחשבות חופשיות [במיוחד בירידה], וקופצות מדבר לעניין. אחד הדברים שאני נוהג לעשות במצב המדיטטיבי הזה הוא לכתוב. לכתוב בראש. כך כתבתי את הפוסט השבועי על הכוח הכי חשוב בשדה הקרב, וכבר ציינתי במוחי את המקורות שצריך לבחון ולקשר בעודי יורד בנחל כלח.
ולפתע זה קפץ [הייתי כותב זה היכה פתאום, אבל אני לא נוטה להפרזות], היום, הראשון בפברואר, חלפו חמש שנים מאז שפרשתי מצה"ל. מיד שמרתי ותייקתי את המחשבות הסדורות של הפוסט שכתבתי, והתחלתי לכתוב את הפוסט החגיגי הזה [וזה הדבר היחידי שחגיגי בו]. למדתי מזמן, שיש פער גדול בין לחשוב על דברים, ובין לכתוב אותם. הכתיבה מחייבת אותך להיחשף לביקורת של אחרים אם היא לא למגירה, ובעיקר לביקורת עצמית. עכשיו כבר אין ברירה אלא לכתוב על מחשבותיי אחרי חמש שנים.
כאשר השתחררתי אחרי בערך 28 שנים מהחממה של צה"ל, שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות. האם ללכת לכיוון אחר לגמרי או להישאר באזור הנוחות שלי שהוא ביטחון וצבא. היה בי רצון כלשהו לנסות משהו אחר. אבל אני כותב 'משהו אחר', כי לא באמת ביררתי מהו. לכן נשארתי באזור הנוחות שלי. אולי חששתי [או פחדתי] אבל זה קרה כאשר ישבתי וחשבתי מה מעניין אותי, ושאוכל גם להתקיים ממנו מעט. התבוננתי בספרייה וראיתי באילו תחומים אספתי ספרים [מרבית ספרי הקריאה ניצבים בחדרים אחרים]. חזרתי לענייני ביטחון וצבא.
אני יכול להגיד שאני מתפרנס מכך במסגרת הכללים שקבעתי לעצמי: להגיע לתחום המשכורת שהייתה לי כאשר פרשתי, ממה שנרוויח ביחד עם הפנסייה [לא אתנגד ליותר, אבל לא נתאבד על זה ולא נוותר על שעות משפחה ופנאי בשביל עוד כמה שקלים]; עם יכולת להפריש כמה שקלים לחיסכון להמשך; מבלי להיות מחויב להעביר כרטיס כל בוקר וערב [אבל להיות מחויב למשימות ולפרויקטים ולעשות אותם הכי עמוק וטוב שאפשר]; לא לנהל, לעשות בעצמי את העבודה ומבלי להעסיק אחרים [אם כי בשנה האחרונה לקחתי שותפים לכמה פרויקטים]; וללמוד מכל דבר שאני עושה ובכך להרחיב, אולי, את אזור הנוחות שלי. [וגם לא לקנות עוד מכונית, אלא להתנייד בתחבורה ציבורית - אבל זה עניין אחר].
לאחרונה קראתי דברים שכתב קובי אורן, פסיכולוג קליני, על כך שהוא לא רואה רע בלהישאר באזור הנוחות, בניגוד למנטרה שחוזרת אצל רבים מהיועצים, אבל נדרש להרחיב את אזור זה כל הזמן. טוב זה קצת בעיה כי קובי הוא רץ אולטרא אולטרא אולטרא מרתון, והשנה הרחיב את אזור הנוחות שלו לריצה של 5000 ק"מ. מבלי שקראתי את הדברים, כבר לפני חמש שנים אמר לי מפקד וחבר [במסגרת סבב השיחות שכל פורש כמעט עושה]: "שחייבים ללמוד כל הזמן דברים חדשים ולהרחיב את הידע, ואולי אפילו נדרש להמציא את עצמך מחדש" [הוא לא אמר זאת, אבל התכוון - באזור הנוחות המתרחב].
אז זאת השאלה שקפצה במוחי ההוזה בזמן שירדתי במדרגות הסלע הלחות של נחל כלח, לפני שהתחלתי מזיע בעלייה של נחל גלים לכיוון האוניברסיטה - האם הצלחתי להרחיב את אזור הנוחות שלי, והאם זה יאפשר לי להמשיך להתפרנס ממנו גם בשנים הבאות? ואם בענייני גילוי לב עסקינן, אני עסוק בזה כבר כמה שבועות, וחזרתי להתייעץ עם חברים. הפעם עם כאלה שעבדתי עבורם בחמש השנים הללו, גם חדשים שהכרתי [לא מספיק] וגם ישנים ששימרתי [לא מספיק]. מעין תחקיר ומחשבות להמשך [אולי נעדכן בתוצאות].
אז יצא פוסט שונה מהמאה וקצת הקודמים, שעוסקים בספרים ובצבא, אז אולי יצאתי קצת מהאזור. בכל מקרה, אם הגעתם עד כאן, תודה שהקשבתם והקשבתן.