אנחנו אמנם בחורף, והסיפור נמשך עד תחילת האביב, אבל המעבר לאיי הים התיכון, לסלעים החשופים, לצמחיה השופעת, לטרסות, לכרמי הזיתים ולשמש המסנוורת המיטיבה והחורכת מארצות הצפון, מורגש והולם בעיניים ובנפש. אחרי ארבעת הספרים הראשונים של 'מפה לאוזן' שקראתי, המתרחשים בצפון היחסי - בטריאסטה, בפירנצה, באוקראינה(?) ובאנגליה. 'חאדולה' של אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס [תשע נשמות, 2018 [הפליאה לתרגם ישראלה אזולאי-נחום]) מכה בקורא [תשמעו קצת].
רבדים עמוקים של מסורת, אמונה דתית נוצרית-אורתודוקסית, אמונות תפלות, עוני מרוד, מאבק הישרדות - של אישה, גידול הילדים, תעוקת הבנות והנשים וניצולן, טירוף וניסיון הישרדות. ורצח. כן אישה רוצחת, ומנסה להימלט ולהיגאל. סערה מוחלטת.
חאדולה בת ה-60 יוצאת למסע שחרור, אחרי שהייתה שפחה של הוריה, בעלה, ילדיה ועכשיו של נכדיה. היא רוצה לשחרר את בנותיה ובנות אחרות מייסורי העתיד. המסע הופך לתנועה מתמדת בין בתי הכפר ואנשיו, בין המרחבים הנסתרים של האי, בין שרידי המיתולוגיה, בין מרעולי העזים, בין צמחיית החורף והאביב, ובין בקתות ודירי הצאן. והמשטרה רודפת. סחרחורת עד הסוף והגאולה? תלמה ולואיז הן אלזה ואנה לעומת חאדולה.
#ספר של אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, (1911-1851), גדול הסופרים היוונים במאה ה-19 מכונה "דוסטויבסקי היווני". כך כתוב באיזה מקום במרשתת. אין לי מושג מה זה אומר. מה שאני אומר, שאם יש 'ספר חובה' [דבר שאני לא חושב שקיים] זה אחד מהם.
תקראו, תקראו ותהיו נחמדים.
ויש גם שיר