השבוע [אולי זה היה אתמול] קבלתי מאהרון ורדי את האוטוביוגרפיה שלו - 'בדרכים לא סלולות' (אוריון, 2017). ורדי היה מ"פ צעיר בקרב תל פאחר ב-9 ביוני 1967. קרב, שלאחריו נשאר המפקד הבכיר בגדוד 12, למרות שנפצע במהלך הקרב. ורדי שנכנס עם הכוח הראשון לתל [כאשר מעבר הגדר נעשה על חייליו שנשכבו על התייל], המשיך לשרת בצבא עוד שנים רבות, ופרש בדרגת תא"ל מתפקיד ראש הג"א [הגנה אזרחית, יעני עורף] בשנת 1990.
ספר שכזה אדם כותב קודם כל בשביל עצמו. הוא רוצה לספר ולהשאיר את סיפור חייו. זה נועד לקרוביו, לחבריו, ואולי גם בשביל הציבור הרחב, במידה ואתה אישיות מאוד מפורסמת. ורדי הוא לא אישיות מפורסמת, וגם התפקידים שעשה בצבא ובשירות הציבורי הם לא כאלה שבשבילם אדם ממוצע קונה ספר. אבל אני מוצא עניין בספר ובדברים שעבר ועליהם כתב, מעבר לתיאור האישי של קרב העקוב מדם [הנה כאן תקציר הספר בבלוג חיים של אחרים].
דווקא בדברים האפורים יותר שעשה ובתיאור השיטתי של הדברים יש עניין לקורא המתעניין בפרטים. למשל ארגון הג"א לקראת פיקוד העורף [דבר שקרה רק אחרי 1991, למרות שורדי ניסה להקימו לפני], או מיסוד יחידות החילוץ והיציאה לסיוע בחו"ל, וגם הניסיון להכין את הציבור לפני המשבר. מומלץ למי שמתעניין בשינוי ארגוני עמוק שכולל איחוד גופים לקרוא את הפרק על הקמת רשות הטבע והגנים באמצעות איחוד רשות הגנים הלאומיים ורשות שמורות הטבע ב-1998. וגם על המאבק שניהל כנגדו השר צחי הנגבי [אגב איך יתכן שאדם (הנגבי) שהורשע בעדות שקר (כלומר בית המשפט קבע שהוא שקרן) חזר להיות שר, ואיך אדם שהורשע בגניבה...]; גם העיסוק בביטחון המים במסגרת נציבות ולאחר מכן רשות המים, אולי לא מלהיב, אבל מעניין מבחינה מקצועית וארגונית. אפילו דידקטי.
שני חלקים בספר הם יותר רגשיים. הראשון הוא ילדותו בקיבוץ יפעת. שם מתאר ורדי את הקשיים בלהיות לא מקובל בקיבוץ, ואת המבטים בחדר האוכל. לכן מיהר לעזוב את הקיבוץ. והחלק האחרון שבו מלקה עצמו ורדי על אי היותו 'אבא' באופן מספק, בגלל שהקדיש את חייו לציבור. ורדי מזהיר אתנו יש לזה מחיר.
#ספר זיכרונות רהוט, בהיר ומעניין. מומלץ למי שעוסק בצבא, בשינוי ארגוני וביטחון פנים. ולמי שמתעניין באנשים שעושים דברים.
בכל מקרה תקראו ותהיו נחמדים.
ויש גם שיר - בלי קשר לספר