פיסת העיתון הראשונה שאני קורא בשרותים בבוקר שישי היא מוסף הספרים של הארץ. כל אחד יכול למצוא את הסמליות בכך בהתאם לדעתו על המוסף. בכדי להוסיף לאווירה הקטלנית של המוסף, נוסף, לפני זמן, דירוג הביקורות. כלומר מעבר לביקורת העיונית, נוסף מספר. כך מקצרים ונותנים דרוג [ומלבים את האש]. היום קיבל ספרו האחרון של אהרן אפלפלד - 'הפסגה' (כנרת זמורה, 2019), את הציון 5 [חמש]. אני מניח שאפלפלד שנפטר בינואר אשתקד, לא נעלב. גם אם היה חי לא היה צריך להיפגע. כל אחד בנקודת מבטו יחיה.
בכל מקרה עולה השאלה, האם ראוי להוציא לאור ספר שלא נחתם עותק השמש שלו על ידי הסופר? התשובה לדעתי היא כן. תלוי מי הסופר ומה רמת הבשלות של הטקסט. יתכן שהספר קצת "פרום", כפי שיש הטוענים, אבל הכתיבה האפלפלדית ניכרת היטב בספר. אמנם הפרק הראשון שבו מתוארת הגעת לוטה, השחקנית היהודייה המזדקנת ל'פסגה נהדרת', מפורט יותר, אך גם שאר הפרקים הקצרים יחסית מלאי מבע, תבונה וחמלה. תיאור מקום המפלט שנועד להיות מקום הבראה סגפני ליהדות המתבוללת, החולה, המדובללת ברוחה ובגופה.
אולם הרעיון הכביר כושל, הסגפנות נשארת, אולי הסיבה היא הסביבה הסוגרת והשונאת, ואולי זה עצמם היותנו יהודים שאינם יכולים להתחמק מעצמם ומגורלם. הספר נפתח ב-1937 באוסטריה, ואנחנו הרי יודעים מה קורה. שום שינוי ושום התבוללות הרי לא תציל נפש יהודי. אפלפלד מתאר את החיים בבית הבראה הנצור, ואת הנפשות המנותקות ממשפחתן ומכור מחצבתן. התיאורים אנושיים ובהירים ולמרות קוצר הטקסט יש בהם עוצמה. הסוף של אנשי הפסגה לא מתואר אבל ידוע לנו, והדרך קשה.
בראיון נתן קצת לפני מותו אמר אפלפלד: "לפי השאלה הזו, אני יודע הרבה מאוד ובאחד הימים אוציא את כל הידע שלי בספר אחד – אבל לא כך. אני שמח על כל רבע פרק שיוצא, על כל חצי פרק. אני שמח, וזו לא סתם אמירה." גם אני שמח על כל דבר שכתב, ועדיין יש לי להשלים את קריאתי במספר המופלא הזה.
#ספר של אפלפלד. על היהודים, על אנשים, על הנפשות העצובות, ועל מאבק לחיות. אני נותן ציון הרבה יותר גבוה לספר.
תקראו ותהיו הרבה יותר נחמדים. הרבה יותר. תשתדלו.
ויש גם שיר של אחד מהקולות היפים שהיו כאן
[צילום בית ההבראה בארזה - מוויקיפדיה]