סייברפאנק הוא תת-סוגה במדע הבדיוני. ואת מי זה מעניין הדיון הזה בסוגות ובתת-סוגות ובתת-תת-סוגות? אין לי מושג, אבל אנשים עושים מזה קריירה. לא מלכתוב סייברפאנק, אלא מלכתוב על זה. בכל מקרה מסתבר שספרו של ויליאם גיבסון 'נוירומנסר' (ספרית מעריב, 1994 [תרגם דני פלג]) נחשב, לפחות על ידי המאור הגדול [ויקיפדיה] ל"ארכיטיפ של ספרות הסייברפאנק".
"צבע השמיים מעל הנמל היה כצבעו של מרקע טלוויזיה, המכוונת לערוץ מת". משפט הפתיחה של הספר מתאר את האווירה המלווה את העלילה. קייס, גנב והאקר מחשבים עובד בתור סוחר נמוך דרג ברחובותיה של העיר צ'יבא ומכלה את ימיו האחרוניו במסע מתמשך של הרס עצמי ועסקאות בזק עם העולם התחתון היפני. הוא מגויס למשימה לא ברורה ולמטרה עלומה על-ידי קצין צבא לשעבר ומצוות לחבורה הכוללת לוחמת רחובות משודרגת ביוטכנולוגית ועוד דמויות מנותחות, מטוכנלוגות ומסוממות. הוא נע ונד בעולם העתידי והדיסיופטי, משוזרק [שזה סוג של הסתלכרנות] לתוך המחשבים והבינות המלאכותיות, נלחם, נמלט ועושה את כל הדברים, שכנראה עושים, כאשר חיים במרחב הסייברפאנקי או כשחולמים על כבשים חשמליות.
לא קל לקרוא את הספר. המתרגם, כך נראה, עשה מאמץ רב לתרגם את האווירה ואת
הסלנג הגיברישי שייצר גיבסון. העלילה הכאוטית ולא תמיד הברורה גם היא מאתגרת [מאוד]. מנגד, כמו הפאנק ברחובות לונדון, גיבסון לוקח רעיונות מתחום המחשוב והבינה, ביו גנטיקה וביוטכנולוגיה, שלטון התאגידים הענקיים [משהו אמר אמזון, גוגל, מיקרוסופט, קוקה-קולה, לוקהיד-מרטין וכו'] וההשפעות על האדם ועל החברה - וצועק אותם.
#ספר מדע בדיוני, פאנקי, מוזר וקשה. למטיבי לכת.
תקראו, מה נשאר לנו בעתיד? להיות נחמדים. לא?
ושיר, גם