מה אני זוכר שקרה בעת שקרה, מה אני זוכר ממה שסיפרו לי אחר כך, ממה ששמעתי או שקראתי. האם מה שאנחנו רואים ולומדים הוא סיפור אוטוביוגרפי שלנו עצמנו, זיכרון קיבוצי המשפיע על הכרתנו או היסטוריוגרפיה, כביכול תיאור אובייקטיבי של מה שהתרחש? את הדיון המעניין הזה [למי שמתעניין בכתיבה ההיסטורית], האין סופי והמפרנס חוקרים רבים ניתן למצוא בספרו של פרופסור שאול פרידלנדר, חתן פרס ישראל להיסטוריה (1983), שחקר, את גרמניה, את הנאצים, ואת הקורבנות היהודים.
אבל זה לא העיקר [ניתוח קצר ואקדמאי יותר ניתן למצוא כאן] בספרו האוטוביוגרפי - 'עם בוא הזיכרון...' (דברי/אדם, 1980), אלא משולב. פרידלנדר מתאר ממבט של 1977, אז נכתב הספר, את קורות חייו. בעיקר עד שעלה לארץ ב-1949 על גבי אלטלנה. יליד פראג (1932) נמלט עם הוריו לצרפת בעת הכיבוש הנאצי, והוסתר במנזר קתולי כאשר התחילה השמדת יהודי צרפת. לאחר שחרור צרפת ב-1944, חזרה ליהדותו [זו גם שאלה מעניינת, שכן משפחתו הייתה דוגמה למשפחה מתבוללת, שסממניה ומחשבתה היו רחוקים מהתרבות והאמונה היהודית, מה שלא עזר], חייו כילד וכנער בצרפת והחלטתו לעלות לישראל.
כל אלה מתוארים במבט בוחן של הזמן, ושל התקופה בה הדברים נכתבים. בין טראומת יום הכיפורים לבין התקווה לשינוי, לשלום עם מצרים. ובמבט של חוקר היסטורי מודע לעצמו, לתעתועי הזיכרון ולהיסטוריוגרפיה. כתיבתו של פרידלנדר היא אישית, מהורהרת, מעניינת ומעוררת מחשבה על זיכרון, על האישי ועל הקולקטיב היהודי, וזאת מעבר לתיאור ההישרדות האישית והיציאה ממנה להמשך החיים.
#ספר על ילדות בצל השואה, על זהות אישית וקולקטיבית, הכתוב במינוריות, במחשבה מודעת ובהתבוננות פנימית. מומלץ.
[למי שמעוניין בעוד ספר אישי מודע על הישרדות בשואה, והפעם מהפן הפסיכולוגי, מומלץ לקרוא את 'שדות הזיכרון' של שלמה ברזביץ]
תקראו, ותזכרו להיות נחמדים [במיוחד בימים המטונפים שבחוץ].
ושיר? גם.