עבר יותר משבוע מאז שסיימתי לקרוא את 'האי' של ג'אני סטופריץ (תשע נשמות, 2019 [תרגמה להפליא שירלי פינצי לב]), ואני עדיין מנסה להבין מדוע הסיפור הזה, המינורי, הוא כה גדול ומשאיר משקעים ומחשבות.
הבן מצטרף לאביו למסע אחרון לאי מולדתם. המספר ממקם את מבטו מעבר לכתפו של הבן המתבונן באב החולה. זה אשר המחלה מכלה את כוחותיו, והוא מנסה להיאחז בחיים ולחזות שוב בעבר, בשמש הבוהקת הקופחת על האי, ובבן. סטופריץ מקים, כך נדמה לי, ניגודים משלימים. הבן המעדיף את ההרים והקביעות שלהם ושל החיים בהם, והאב איש הים, התנועה המתמדת, הנדודים והריחוק. המוות הזוחל, הנוכח אך המוסתר, והחיים של האי, אנשיו, וגם של האב והבן.
סטופריץ איננו ידוע לקורא העברי [לפחות לא לי, וגם אי הימצאות ערך בויקי העברית יכול להעיד על כך וגם הערך האנגלי דל ביותר]. איטלקי, יהודי למחצה, יליד טריאסטה של סוף המאה ה-19, ומהכותבים של מחצית הראשונה של המאה העשרים [למשל סבבו, ואולי גם צוויג ואחרים]. שם בפינה האוסטרו-הונגרית, ובפינה האיטלקית של צפון מזרח, במפגש בין ההרים הדולומיטים לים האדריאטי, נוצרים החיבורים הגאולוגיים, התרבותיים והאנושיים. וסטופריץ יוצר בהם את המפגש האינטימי ביותר, המרגש, העדין בין האב לבן [וכל זה בלי השתמש בשימוש הנדוש של גוף ראשון יחיד].
#ספר של מפגשים, של עדינות, של אינטימיות בין אב לבן, של טבע, ושל מחשבה. מומלץ ביותר.
תקראו, תתבוננו, ותהיו נחמדים.
ויש גם שיר