לרוב אני מנסה למצוא לפוסט שם שונה משם הספר, איזה אסוציאציה שבטח רק אני מבין אותה, ובטוח שאשכח אותה אחרי יומיים. במקרה של 'פרח קטן' ספרו של יוסי אביליו (תשע נשמות, 2019 [תרגום: סוניה ברשילון שנפטרה במהלך התרגום, יוסי טל שהשלים את המלאכה]) השם מספיק אניגמטי וחשוב מדי בשביל לחשוב על שם אחר לפוסט.
אתמול כאשר אספתי את שלושת הספרים החדשים מהדוכן המועצב לנוחיות הקהל של תשע נשמות בכיכר רבין [שלמתי עליהם כמנוי], שאלתי את אוריאל קון המו"ל והנשמה, במה להתחיל, הוא הצביע על 'פרח קטן'. התחלתי לקרוא בתחנת האוטובוס ליד הכיכר, המשכתי באוטובוס ולאחר מכן ברכבת צפונה, ולא נרדמתי עד שסיימתי. עד כדי כך הקורא נבלע לתוך העלילה ולתוך העולם שאביליו יוצר.
וזה מתחיל במשפחה צעירה - גבר, אישה ופעוטה, אבל כבר ההתחלה מלווה בזיקוקי דינור "הסיפור הזה מתחיל כשהייתי אדם אחר", והגבר הופך לעקר הבית והאישה למפרנסת. טריוויאלי? לא אצל אביליו. הוא מוליך אתנו בשבילים מתפצלים ומשתלבים - הזיה ואמת, שקר ומציאות, בדיה וחיי יום יום, חולניות ורצחנות ופרחים וילדים. בני הזוג - המספר וזוגתו - שדרכיהם נסחפות זה מזו, ובכלל זה מעורבות של "מטפל", נעים מדרפסיה למניה בנפשם פנימה וביחסיהם, וגם כשנדמה שאנחנו בדרך לשמש השוקעת ואל האושר, אביליו מפיל אתנו לתהום, ומאפשר לנו לבחור את הסוף?
במערבולת הדחוסה והסוחפת שהוא יוצר מעורבים גם שכן שלא ניתן להרוג, הבת שיש לה השפעות מאגיות [אולי], ספרים רוסיים [השבוע מצאתי את 'המדור הראשון' של סולז'ניצין, אבל דווקא אותו הגיבור לא אוהב], אהבות נעורים מהסוג המוטרף [כאלה הכוללות לימוד רוסית, בבושקות ומריחואנה], ומוזיקה. וכפי שלמדתי מהספר ומסקירתה של אתי סרוסי, שם הספר לקוח מיצירת הג'אז של סידני בשט, Petite Fleur, שגרסותיה הרבות מלוות את העלילה. האם יש כאן רמז לגרסות הרבות שבהן ניתן לפרש את המציאות, ואולי פירושים ואלתורים מגוונים של האהבה או של המוות הגדול והקטן?
#ספר חשיפה לסופר ארגנטיני נוסף [תודה], שנע בין מציאות יום-יומית לבדיון ערמומי. סוחף, מעורר מחשבה ומתעתע. מומלץ ביותר.
תקראו ותהיו רק נחמדים.
ויש גם שיר [אבל מברזיל]