בשבוע שעבר שוטטתי ביריד הספרים בכיכר רבין, וגם קניתי כמה ספרים שיצאו על ידי הוצאות קטנות. הכיכר גדושת דוכנים וקהל (ומה זו המוזיקה הרועשת, איך ניתן לדבר עם המוכרים?). ואתמול הייתי ביריד הספרים הצנוע והצנום של חיפה. מעט דוכנים שעיקרם של ההוצאות הגדולות, ואולי גם מקומיות [פרדס?]. גם המבחר עיקרו ספרי ילדים והספרים "הרגילים" [שיכולה להיות מענגת] - ג'ורג' ר. ר. מרטין, גרישם, קובן, גרוסמן, עוז וכו'. האם זה מתוך זלזול בקהל החיפאי? האם זה לא שווה כספית את המאמץ כפי שהתפרסם בראיון בדה מרקר עם מנכ"ל רשת מטעני הטלפונים צומת ספרים [הוא אמר - "בניגוד לסטימצקי, לא נמכור מזון או קפה בסניפים. אנחנו רואים את עצמנו כרשת פנאי שמוכרת מוזיקה, צעצועים, משחקים, בטריות, כבלים וכדומה"]?
שומר ציין בכתבה שאחרי גל ספרי הצביעה, כרגע מה שלוהט בשוק אלו "ספרי ארוטיקה רומנטיים". אם כבר רומנטיקה תמיד טוב לחזור לרומנים הרוסיים הישנים. הנה לדוגמה 'קירה גיאורגיבנה' של ויקטור ניקראסוב שיצא בתרמיל ב-1965 [תרגום אראלה אור]. אז, כך מסתבר חשבו שחיילים ואזרחים יקראו ספרים שכאלה, המציגים תסבוכת אישית, נפשית, רומנטית וחברתית ללא אירוטיקה [לא שאנחנו מתנגדים], סמנטליות ונוסטלגיה מיותרות.
בעלה של קירה אמנית ונפש חופשיה נלקח ונעצר כאחד ממיליוני "המתנגדים" בשנות ה-30 ונעלם [ממש כמו אוסיפ מנדלשטם]. ואחרי שנים רבות [עשרים?] כשהיא נשואה בחיבה ולא באהבה לצייר ממסדי ויש לה מאהב צעיר, הוא חוזר. כך פתאום צץ, נשוי ואב לילד. האם ניתן לחזור אחורה, אחרי כל השנים, המעשים, אחרי המלחמה, המוות והשינויים? זו השאלה שמניח לפנינו באופן ברור ופשוט ניקראסוב סופר ומשורר רוסי שגדל לתוך המהפכה והאימה, לחם במלחמת העולם השנייה ושרד את הטרור המשטרי.
#ספר על תסבוכת אישית ונשית על רקע הבלגן הרוסי והסובייטי המתוארת בבהירות וללא מילים מיותרות. מומלץ.
תקראו ותמיד תהיו נחמדים.
ויש גם שיר כי קשה קשה להיות אישה (לפעמים?)