אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר?

שער סיפורו של ניצול מאת גבריאל גרסיה מארקס

הספר שקיבלתי מהוצאת עם עובד לסקירה [גילוי נאות] 'סיפורו של ניצול' מאת גבריאל גרסיה מארקס (2020 [תרגום מספרדית ליה נרגד {נירגד?}]) מעורר עניין בכמה רבדים. עצם הסיפור עצמו שכפי שהכותרת וכותרת המשנה מספרות: "סיפורו של ניצול שנסחף עשרה ימים על גבי רפסודה, בלי מזון ובלי מים, היה לגיבור לאומי וזכה לנשיקות פיהן של מלכות היופי והתעשר בזכות הפרסום, ואחר כך הוקע על ידי הממשלה ונשכח לעד". אופן הסיפור מפיו של הניצול, לואיס אלחנדרו ולסקו איש חיל הים הקולומביאני, בתיווכו של גרסיה מארקס באמצעות כתבות עיתון שפורסמו כחודש לאחר האירוע ב-1955 והגיעו אלינו כספר שהוציא ב-1970: "ספר זה הוא שחזור עיתונאי של מה שהוא סיפר לי, בדיוק כשם שפורסם חודש לאחר האסון בעיתון אֶל אֶסְפֶּקְטָדוֺר בבּוגוטָה". גם אם לא נתייחס לתיווך של התרגום לעברית, הרי 'הדברים' עברו כמה מסננות. לא? האם צריך לשאול את עצמנו כמה זה סיפור של גרסיה מארקס, הסופר הקולומביאני הנהדר, וכמה זה סיפורו של אלחנדרו ולסקו שדבריו נכתבים בגוף ראשון כמספר? ואולי זה לא חשוב, כי מה שחשובים הם האירועים עצמם, והתחושות והמחשבות של הניצול המובאים אלינו? ועוד שאלה שאלחנדרו ולסקו שואל: במה מתבטאת גבורתי? בזה ששרדתי? מה ההבדל בין השוקעים לניצולים?

בדרך לחוף - צלם בעז זלמנוביץ

סיפורו של אלחנדרו ולסקו הוא סיפור לא יאמן כמעט, כפי שכתב גרסיה מארקס בדברי המבוא: "הסיפור היה מפורט ומסעיר כל כך שרק אתגר ספרותי אחד נותר לי: לגרום לכך שהקורא יאמין בו". סיפור של מאבק של הישרדות כנגד הים, החום, הצמא, הרעב, הכרישים, הנפש הנטרפת וכוחות הגוף האוזלים. ב-28 בפברואר 1955 נסחפו מעל סיפון משחתת של הצי הקולומביאני, 8 אנשי צוות. רק אלחנדרו ולסקו מצליח לעלות על רפסודת הצלה. בתחילת הסיפור מתוארים השהות בארה"ב לצורך תיקונים והפחד המצטבר לקראת החזרה, זה המתממש. מהתיאור של הדקות הראשונות בהן נעלמים אחד אחר השני חבריו הטובעים ומתחילה האודיסיאה בים: "הגלים טלטלו את הרפסודה והיא רקדה מצד לצד. תוך רגע אחד הייתי במרחק של יותר מחמישה מטר מלואיס רנחיפו, והוא נעלם לי. אבל הוא הופיע מכיוון אחר, בלי לוותר, וצלל לתוך הגלים כדי שלא יסחפו אותו לאחור. אני עמדתי, ועכשיו הרמתי את המשוט בתקווה שלואיס רנחיפו יתקרב מספיק ויוכל להגיע אליו, אבל אז קלטתי שהוא מתעייף, שהוא מתייאש. כבר עמד לטבוע הוא שוב צעק אליי: "חבר...! חבר!" [...] אבל היד המורמת שלו, זאת שלפני כמה דקות עוד ניסתה להציל את האוזניות, נעלמה ברגע ההוא לתמיד, במרחק פחות משני מטר מהמשוט" [עמ' 36], ניתן ללמוד על אופן מסירת האירועים המאופיין מסר ענייני ולא דרמטי.

תמיד יש תקווה אפילו כפולה - צלם בעז זלמנוביץ (חיפה)

התקווה והייאוש הם שני המוטיבים העיקריים בעשרת הימים הבאים במחשבותיו של האיש הבודד התלוי בחסדי הים ובספר כולו. ככול שהזמן מתקדם הייאוש דומה שמתגבר על התקווה. אבל כאן אולי גבורתו של אלחנדרו ולסקו - שלא נתן ליצר הייאוש לנצח. ובכלל זאת אחרי שראה מפלצות, שוחח עם רעיו המתים, ניסה לאכול את החגורה, הנעלים, שחף, דג ירוק וענף שנסחף בזרם ועוד. אחרי שכמעט טבע כמה פעמים, הוא צופה ביבשה ושוחה בכוחותיו האחרונים: "אבל מהר מאוד קלטתי שהגרוע מכול עוד לפני. הייתי תשוש לגמרי. לא יכולתי לעמוד על הרגליים. זרימת השפל משכה אותי בכוח פנימה [...] המים הגיעו לי עד מעל המותניים. במאמץ נואש הצלחתי להגיע למקום שבו הגיעו לי עד הירכיים. ואז החלטתי לגרור את עצמי. תקעתי בחול את הברכיים ואת כפות הידיים ודחפתי עצמי קדימה. זה לא עזר הגלים הדפו אותי לאחור" [עמ' 111-110]. גם הניצולות ביבשה איננה פשוטה, וגם היא מתוארת היטב על ידי הניצול. שוב המלצתו של גרסיה מארקס על יכולת הסיפור של אלחנדרו ולסקו: "ההפתעה הראשונה שחיכתה לי הייתה שאותו בחור חסון בן עשרים, שנראה כמו חצוצרן יותר מאשר גיבור לאומי, ניחן בחוש יוצא דופן לאמנות הסיפור, ביכולת תמצות וזיכרון מדהימים, ובמספיק כבוד עצמי טבעי כדי להתייחס בחיוך גם לגבורתו שלו [...] מסיבה זו, אבל גם משום שזה נראה לנו צודק, הסכמנו שהסיפור ייכתב בגוף ראשון ויתפרסם בחתימתו. למעשה זאת הפעם הראשונה ששמי מקושר לטקסט הזה" [עמ' 11]. זה כנראה עונה לשאלה ששאלנו בתחילה - מי המספר. אולי, אבל הספר לא היה יוצא לולא גרסיה מארקס לא היה חתום עליו.

#ספר כרוניקה ידועה מראש וסיפור לא יאמן של המלח והים. גרסיה מארקס מביא את דבריו של גיבור בעל כורחו. קצר, מרתק ומומלץ ביותר.

תהיו גיבורים וכבשו יצרכם, תקראו ותהיו נחמדים.

שיר? עוד עמיחי

אופק הים מאבד ספינותיו -

קשה לשמר על משהו עכשיו.

מאחורי ההר חכו הלוחמים.

כמה זקוקים אנו לרחמים.

שנינו ביחד וכל אחד לחוד.

#ספר #עםעובד #סיפורושלניצול #גרסיהמארקס #קולומביה #ים