בדידות הקרב

אולי זו לא הרשומה מתאימה לאווירת החג ולערב ראש השנה כאשר כולם מצפים ומאחלים לשנה טובה יותר או לפחות לחגוג בשביל התקווה ואולי גם לשכוח לשעות ספורות את המציאות שלא תמיד מחייכת. ואולי בדיוק הפוך. אולי כאשר אנו מסובים יחד, במגבלות הבידודים והקורונה, זה הזמן לזכור את אלה שנשארו בחוץ, את אלה שהחברה עזבה ובחרה, במודע או שלא, להשאירם להתמודד לבד עם ביעוותי הנפש וקשיי הנשמה, לחפש לבד, לרוב ללא הצלחה, מזור ומרפא? אנשים, לוחמים ואחרים, שחוו את הקרב, את איימי המלחמה, את מראות המוות, את הפחד הנוראי להיפגע, להיפצע, למות צעיר. הנושאים עמם את הלם הקרב, את מה שמכונה בלשון המדעית-רפואית פוסט טראומה, הם נושא הספר, אולי מוטב לומר השליחות שלקח על עצמו שלמה ולדמן בספרו 'הלם קרב - מי רואה את הלוחם הזה?' (סגול, 2021). קראתי כבר עדויות של סובלים וגם כתיבה אינטלקטואלית על הנושא, אבל ולדמן מטיח את הסבל בפנים.

פריחת השקד? - צלם בעז זלמנוביץ (2018)

הנושא עלה לכותרות בשנה האחרונה ב"זכותו" של איציק סעידיאן שסבל מפוסט-טראומה בעקבות השתתפותו במבצע 'צוק איתן' אשר הצית עצמו מול משרדי משרד הביטחון ובכך הקריב עצמו עבור יצירת מודעות חברתית ופוליטית. ובכך גרם, אני מקווה, לרפורמה בטיפול בסובלים מהלם הקרב. ולדמן חוזר לאנשים שסובלים מהנכות הנפשית כבר שנים רבות מאוד: "לוחמי סיירת שקד הם היום בעשור השביעי והשמיני לחייהם, בעברם מיטב הנוער... שומעים את לחישותיהם. זיהיתי אנשים שחיים בתוך חלום, בתוך סיוט נורא. צריך לשמור עליהם ולכבד אותם, כי הם זוכרים היטב את המלחמה ואת הנופלים." [עמ' 17]. ולדמן עצמו שירת כלוחם בסיירת שקד. הוא התגייס אחרי מלחמת יום הכיפורים והכיר את חלק מהאנשים שנפגעו ושראיין. החלק העיקרי והחשוב בספר הם תמלילי השיחות והראיונות שקיים ולדמן עם הלוחמים הרדופים. בראיונות השונים באופיים ובאורכם הם חוזרים לשלושת מלחמות חייהם. המלחמה בהם נלחמו בהיותם חיילים: "נכנסנו לחשכה ואז החל הלילה הארוך והארור בחיי. האדמה רעדה לפתע, הייתה תחושה אפוקליפטית. ירו עלינו. היה שם שילוב של שריקות ונפילות של פגזי מרגמות כבדות, עם שריקות וזמזומי טילי שמל וסאגר, קולות נפץ ופגיעות. הייתי חסר אונים בלב הגיהנום." [עמ' 251] בעיקר מדובר בבוגרי מלחמת יום הכיפורים אבל לא רק הם. ולדמן מביא לוחמים ממלחמת ההתשה, בוגרי פתיחות הצירים הקטלניות כמו עזרא סגלי ואיברהים שיבלי שנלחמו ונפצעו פיזית ונפשית ב-6 בנובמבר 1969 בפתיחת ציר "טמפו" שהלך לאורך כארבעים קילומטרים במקביל לתעלת סואץ; המלחמה השנייה - מלחמת חייהם כנכים פוסט טראומטיים, לדוגמה שמעון אמיר: "הייתי נשכב עם אותם בגדים כמעט חודש, ללא מקלחת. מתהלך יחף, צועק כל הזמן 'שקט'! הרטבתי. אמי המסכנה בוכה, מתייסרת וצועקת: 'מה עשו לך? שלחתי ילד בריא חזר כמו סמרטוט'. נכנסתי למצב של אנורקסיה, הגעתי ל־55 ק"ג. הייתי שלד עצמות. פחדתי להגיע לפסיכיאטר, פחדתי שתהיה עליי סטיגמה של משוגע, מטורף" [עמ' 105-104 אני משתמש כאן בריכוז ציטוטים מתוך המאמר החשוב של מאיה פולק במקור ראשון על הספר - תקראו אותו].

צוק תלול - צילום אורה ובעז (דנמרק, 1991)

כמו שכתבה דליה רביקוביץ שהייתה בנפשה החשופה מסוגלת לחוש את הכאב מעבר לציניות הנוערים שפגשה בסיירת: "בסיירת שקד, יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה, כשהחול מרטט, וחוזרים גם אחרי חשכה. ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר, שומרים בלבם, מכל משמר." אנשים הנושאים על גבם או בנשמותיהם גם את החברים שנהרגו: "לאורך כל הזמן טרדה אותי המחשבה שאני לא ראוי ליהנות, מלווה בחלומות, בחזיונות אפלים, בסיוטים ובחוסר ביטחון טורדני, עד שהגעתי לנקודת שבירה." [עמ' 237], יוצאים גם למלחמה השלישית שלהם, זו שסעידיאן קרא לציבור לראות ולעזור. המלחמה בביורוקרטיה של וועדות משרד הביטחון. כפי שכתב בהקדמה יובל נריה: "המסמך הוא לא פחות מכתב אישום, ישיר, נועז, ממוסמך ובוטה כנגד אוזלת יד, אדישות וחוסר מקצועיות של שורה ארוכה של גורמי אבחון, טיפול ושיקום במשרד הביטחון ובצה״ל. חשיבות הספר היא בהבאת סיפורם האישי של לוחמי שקד אל הציבוריות הישראלית. זו שנותרה אכפתית וזוכרת. זו שנותרה בה מידת המוסריות וההוגנות, זו שבידיה החובה לתבוע שינוי. שינוי שיסלול את הדרך לאבחון מקצועי, הנסמך על מחקר רפואי, שלא ניצרך לעזרתם של עורכי דין. כזה שיאפשר הכרה בסבל ולפיצוי, טיפול ושיקום." ולדמן שומע את סיוטי הלילה, את נדודי הלילה, את חוסר היכולת להסתגל לחברה מחדש, את הכעס, את העצבים, את התמכרויות לאלכוהול ולסמים, את ניסיונות התאבדות, את חוסר היציבות בעבודה, בלימודים והפגיעה במשפחה, בבנות הזוג ובילדים נושאי טראומת הדור השני: "בשיחת טלפון אמרה לי בתו לילך: "אנחנו במשפחה כולנו נפגעי טראומה משנית. מה שקרה לאבא נוגע בכל אחד מאיתנו. אספר לך כעת משהו הזוי, עוד לפני שאבא איבד את ביתו, כתבתי המון מכתבים למשרד הביטחון ונפגשתי עם הפסיכיאטר שלו. אמרתי לו שאבא במצב נפשי קשה מאוד ושבסוף הוא עוד יעשה לעצמו משהו... התגובה של הפסיכיאטר הייתה: 'בסדר, אנחנו לוקחים בחשבון שאנשים גם מתאבדים'" [עמ' 265].

#ספר חשוב ביותר, לא מעודן, לא מסתיר, כועס, מכאיב על לוחמים שהושארו או הופקרו בשדה הקרב. לטעמי, חובה לכל מי שקרוב למלחמה ולקרב, ללוחמים, ולמשפחות לא רק של סיירת שקד, ולאנשי משרד הביטחון.

מה נגיד אחרי זה? תקראו ותהיו נחמדים.

ויש כמובן את השיר

בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,

פני נער צעיר וזה המפקד.

#ספר #ולדמן #הלם_קרב #סיירת_שקד #סגול #משרד_הביטחון