בחזרה לליל הבדולח
- בעז זלמנוביץ
- 3 ביולי 2021
- זמן קריאה 3 דקות

כאשר מתבוננים ב'דבר' הזה שנקרא גרמניה הנאצית ומנסים להבין את הרצחניות, את האלימות, את האטימות ובראשן את השנאה ורצח היהודים נדמה שאין הסבר ויש מיליון הסברים. הרי מדובר לא רק בקורבנות השנאה וההשמדה, אלא גם במנגנון שיצר את הרוצחים, את השותפים ואת אלה שעמדו מנגד מתוך האהדה ואלה שעמדו מנגד מתוך חשש ופחד. לפני כמעט שנה קראתי את ספרה של אריקה מאן - 'האורות כבים' - שיצא בהוצאה הקטנה והמצוינת אפרסמון. מאן מתארת את הפחד המשתלט על הגרמנים במהלך שנות ה-30, ואת מנגנוני האלימות המופעלים על האנשים, הצעירים, הזקנים, הרגילים, הנשים והגברים אזרחי גרמניה. זה תיאור ספרותי ומקיף המתאר את 'התהליכים'. עמנואל מרקס היה שם כילד בקפיצת המדרגה באלימות שמכונה 'ליל הבדולח' בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938: "ליל הבדולח חרות עמוק בזיכרוני, אף על פי שהייתי ילד והמראות הקשים נחסכו ממני." [עמ' 22]. עכשיו כשהוא חתן פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה תשנ"ח, ופרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת תל אביב, הוא יוצא למסע בניסיון לפענח את שורשי הרוע, את שורשי האלימות בספר 'אלימות מצד המדינה - גרמניה הנאצית בשנים 1941-1938' (רסלינג, 2021).

מרקס מתרכז, כאמור, בשלוש שנים מתוך 12 השנים שבהן היו הנאצים בשלטון. מליל הבדולח שסימן תמורה עמוקה במדיניות כלפי היהודים ועד אוגוסט 1941 שבו הכירה ההנהגה הגרמנית, גם אם לרגע וגם אם לא באופן גלוי, בעובדה שהיא תפסיד את המלחמה. מרקס טוען ש"גרמניה הכריזה על השמדת יהודי אירופה כיעד מרכזי במלחמה רק לאחר שלא הצליחה להביס את רוסיה הסובייטית במתקפה הראשונה." [עמ' 39]. לאחר הסבר סוציולוגי-אנתרופולוגי מה היא אלימות ומה היא אלימות מצד המדינה ולצורך מה משתמשת המדינה באלימות, ויותר מכך, מדוע המדינה רואה באלימות כלי חיוני להשגת מטרותיה ולשמירת שלמותה. אלימות שהיא איננה מתירה באופן חוקי לאזרחים לבצע, אם כי חוקיות האלימות איננה רלוונטית לגרמניה הנאצית, או אולי למנגנון המדינה בכלל? (בכל זאת מדובר על ספר של רסלינג) [עמ' 38]. הפרק הראשון עוסק בהסבר על מה היא 'אלימות' ובקטגוריות שונות ומגוונות לאלימות. המדינה כפי שהגדיר זאת ובר תובעת לעצמה "מונופול על שימוש לגיטימי באלימות פיזית". אבל בניגוד לובר ואחרים שטענו שאלימות היא המוצא האחרון של מדינות, הרי מרקס טוען ש"אלימות היא תכופות האמצעי הראשון, ולעיתים היחידי שמדינות וארגונים נוקטים כדי לפתור קושי." [עמ' 58].

תגובות