"כששואלים אותי אם כמעט מתִּי פעם, אני לא מספר על הצבא.
ישר חושב על הפעם ההיא בים, בחורף."
בשנתיים, אולי בשנה וחצי האחרונות המערכה שהתקיימה בלבנון ובעיקר בדרומה, זכתה לרנסנס. לא רק אות המערכה שמשתתפיה, או לפחות חלקם הניכר, מצפים לקבל, בעיקר כהכרה בלחימתם, אלא גם יש כתיבה על התקופה. מתי פרידמן כתב על כך עוד ב-2017 - ב'דלעת - מוצב אחד בלבנון'. ספרו של חיים הר-זהב 'לבנון - מלחמה אבודה' הוא כנראה מיוצרי המומנטום להכרה במערכה, ביחד עם קבוצת הפייסבוק 'סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים'. בטור דעה שכתב תא"ל (במיל') גיורא ענבר, הוא מצביע על אחת הסיבות המרכזיות לדעתו לטעם בהענקת האות: "הענקת האות באה מאוחר מדי, אך במקרה זה בהחלט עדיף מאוחר מלעולם לא. מדובר בהחלטה חשובה שמבטאת את ההוקרה של המדינה לאלפי הלוחמים שהשתתפו במלחמה הקשה והמאתגרת הזו. רבים מאותם לוחמים חווים עד היום מצבי פוסט־טראומה קשים. אני רוצה להאמין שהכרת המדינה בתקופה זו כמערכה/מלחמה תשפר את יכולתם להתמודד עם האתגר הנפשי." ספרו של אסף גורדון 'ריחן סאנסט' (כנרת, זמורה, 2021) עוסק ברכיבים הללו של המוצבים בלבנון ושל החיים הפוסט טראומטיים שלאחר מכן.
הרומן של אסף גורדון, במאי ומפיק, אשר כחייל עשה שני קווים בריחן, הוא קודם כל ספר מרתק ומעניין לפני שאנחנו צוללים לסוגיות הצבאיות-ספרותיות. אפשר גם לסלוח לו לשגיאות במונחים כמו לקרוא לקצין שיתוף ארטילריה (קש"א) - קצין שילוח ארטילריה או לכתוב את ראשי התיבות של המקלע הכבד (0.5) כ'מק"ח' ולא כ'מק"כ' [עמ' 274]. חבר שאל אותי האם מדובר בחיקוי של 'אם יש גן עדן', ספרו של רון לשם שלמרות שלא כל כך אהבתי אותו, היה ממגדירי דור לבנון של סוף שנות ה-90? אני לא יודע האם הספר של גורדון יהיה רב מכר כמוהו, אבל הוא כתוב טוב יותר, והוא לא חיקוי, אלא אם כבר, הוא המשך של סיפור הדור ההוא. הספר ודמותו של שאול גיבור הספר נעים בין תעסוקה מבצעית של פלחה"ן (פלוגת ההנדסה) צנחנים בחורף 1999, ובין חוף הים של תל-אביב-יפו כ-15 שנים לאחר מכן. בריחן, שאול הוא קצין על סף שחרור, והסיפור עוסק ביחסיו עם חייליו, הקצינים הנוספים, הגעגועים לחברה, בחששות ובחלומות לעתיד. גורדון מתאר את הפרטים הקטנים של "הצוללות", של עמדות השמירה, של החמ"ל, של ההכנות למארבים, של פיצולי הכוחות, של המחשבות בזמן "הירידה במקום" ושל המוות והפציעות. אחרי 15 שנים, שאול הוא מדריך גלישה, אשר התנתק, כך הוא חושב מעברו, מרכושו וכנראה גם מעתידו. הוא מנסה להתחמק מרעיו המתים, ומרעיו החיים. אולם דמויות מהמוצב ומהרכסים התלולים של כסרא וג'בל רפיע, וגם מחוף הים שבות ומציפות את נשמתו, ומאיימות לנתק את הליש שכובל אותו לעברו.
הייחוד של גורדון הוא בחיבור שהוא עושה בין המבט הכאוטי על הלחימה, על יחסי הרעות, החברות והטינה של הלוחמים, לבין ההשפעה של השרות על נפש האדם. פעם-פעם כתבתי סקירה המשווה בין תיאוריו של לשם בספר 'אם יש גן עדן' ולתיאורי של משה צ'יקו תמיר ב'מלחמה ללא אות' בכתב עת עלום של הפסיכולוגיה הצבאית של זרוע היבשה, תחת הכותרת הדי פלצנית: "'בגיהנום של מטה' ביוגרפיות של קבוצות בלחימת יחידות צה"ל בדרום לבנון בסוף שנות התשעים". תיאוריו של גורדון, בדומה לאלו של לשם, דומים לתיאורי "מלחמת החפירות" במלחמת העולם הראשונה, שספריו של אביגדור המאירי, למשל, שייכים לז'אנר זה. "עולם החפירות הקטן", כפי שהגדיר אותו ההיסטוריון ג'ורג' ל. מוסה ב'הנופלים בקרב' [עם עובד, עמוד 19]: "היה עולם סגור המספק את כל צרכיו, שכן הקשר עם העורף היה תכופות בעייתי ומסוכן." בזה דן הספר - בנתק שבין המוצב המבודד, הסגור, הקוסמוס הנלחם על חייו לבין העורף שמתחיל במלון הצפון. שם עדיין מריחים את מה שמעבר לשער פטמה, וגורדון מראה כמה פעמים את נקודת המעבר הזו, וכן הוא מצביע על כך שריחן, ודלעת, ועיישה ומפקדת חטמ"ע בבינת ג'בל והמוצבים הנוספים הם עולמות מנותקים מהעורף: "פתאום התחלתי להזיע, נהיה לי חם, לא יודע. אולי מהמרק. מחיתי זיעה מהמצח והבטתי בהם. הסתכלתי על אבא שהקריא סיפור לעומר, הקטן של יפעת, ואמא שלי שלא הפסיקה לחייך ונעמה שכל הזמן הינהנה כשאמא שלי דיברה, וחשבתי שהם לא מבינים מה קורה פה כנראה, הם לא קולטים את הפער העצום בחדר. שהם פה ואני בלבנון והם פשוט ממשיכים בלעדי. ממשיכים את החיים בלעדי. פתאום הבנתי את זה. זה נחת עלי, כמו פטיש בראש. כולם נורמליים. נשארו אותו דבר. חיים נורמלי. עובדים, נוסעים, ממהרים, קונים בגדים, רואים סרטים, נפגשים לקפה [...] הכול אותו דבר. חוץ ממני. אני בינתיים בלבנון, הורג מחבלים". [עמ' 250-249]. זהו אולי פסקת המפתח בספר. מבחינת שאול כולם ממשיכים את החיים בלעדיו גם 15 שנים לאחר ההיתקלויות בדרך למוצב "אורן ישן".
Comments