גם מחר נטוס לירח

שער הספר 'טייס החלל פירקס' מאת סטניסלב לם

לא פעם ואף יותר אומרים לנו שקריאה בספרים, חוץ מכך שהיא עושה אתנו נחמדים, היא שיטת אסקפיזם מצוינת. לפני כמה חודשים כתב האיש שרץ ורץ ורץ, קובי אורן, על השאלה האם ריצה היא הסחת דעת חיובית או בריחה מהמציאות? אנחנו מחפשים בּורְחָנוּת [שזו המילה בעברית לאסקפיזם] בכל מיני מצבים ובכל שיטות מגוונות. קריאה לטעמי היא אחת השיטות המובחרות שבהן. היכולת לקחת את עצמך בעודך יושב או שוכב למקומות מופלאים, היא גם חסכונית באנרגיה, אבל מחייבת מאמץ מוחי והפעלת הדמיון [להבדיל מצפייה בסרט, לדוגמה]. ספרות מדע בדיוני היא דרך מצוינת לברוח אל עתיד אחר, למרות הנטייה של חלק ניכר מהספרים לעתיד דיסטופי. אז במשך החודשים האחרונים נמלטתי מדי פעם לסיפורים אודות 'טייס החלל פירקס' (שוקן, 1982 [תרגם אורי אורלב]) של סטניסלב לם.

לא איש חלל - צלם בעז זלמנוביץ

למרות שאני לא מחבב דירוגים ותחרויות בתחום הכתיבה, כל אחד וטעמו הוא, לם הפולני הוא אחד מכותבי המדע הבדיוני הטובים לטעמי [וכאן בבלוג הזה אני קובע]. קראתי לא מעט ממנו, ובחודשים האחרונים, לאחר שמצאתי מטמון באחת מספריות הרכבת, קראתי את עדן, ואת סיירת החלל "נצחון". שני ספרים מצוינים על מאבק קבוצתי מול הבלתי נודע [ולפני שאתם קופצים, קראתי גם את סולאריס, כנס העתידנים ואת קיבריאדה. יש עוד משלו בעברית? כי פולנית אני לא קורא]. בכל מקרה 'טייס החלל פירקס' הוא ספר מעט שונה בסגנונו. מדובר בקובץ של שישה סיפורים אודות פירקס, דמות שהיא כביכול לא יוצלחית, אשר עומדת בפני כישלון בכל רגע, כמו במבחן ההסמכה בבית הספר לחלל, בסיפור הפותח - 'מבחן' וכך גם בסיפורים האחרים. גם המצבים הנוספים שאליהם נקלע פירקס הם על סף הקומי-טרגדי, אבל כמובן הוא יוצא מהם בזכות תושייתו העממית והפשוטה.

כסא אליהו מעל קבר הרשב"י - צלם בעז זלמנוביץ

כמו בספריו אחרים, עומד לם על המנשקים והממשקים בין האדם ובין המכונה. מה שמכונה בעגה המקצועית בלועזית - (Manned-unmanned teaming (MUM-T. לם דן באיך פועלים השניים בצוותא, והאם המכונות מסכנות את האדם. למשל בסיפור 'ציד', בו מערכות רובוטיות יוצאות משליטה האדם והמכונות האחרות: "מוחו של הסאטיר [הכינוי לרובוט המתפרע] בנוי אחרת, אך מכיל הנעת דחף כללית מסוימת ואפשרות לכוונה ולתעלה בכיוונים שונים. כנראה נוצר קצר בין מרכז הפעילות הזאת לבין תוכנית מופעלת של דחף הרס". לם מציג את הקשר הכמעט האינטימי בסיפורים כולם, ודוגמה טובה לכך ניתן לראות בסוף הסיפור האחרון 'טרמינוס' בו מתלבט פירקס האם החללית והקולות שנשמעו ממנה הם אנושים: "סוף-סוף' אין שם יותר מאשר מעגלי זרם בתוך תיבת ברזל. שום יצור חי, שום אדם הכלה באפלת ספינה מרוסקת. לא יתכן אחרת?" חלקו של האדם בצוות הוא משמעותי, והיכולות הקוגניטיביות שלו עומדות במבחן כאשר הוא חוסך כסף בבנייה ובבחינת המכונות, או כאשר המגבלות האנושיות שלו יוצרות סכנה כמו בסיפור 'סיור'. אך לם, מציג את פירקס כבעל תושייה ואינטואיציה אנושית המוציאים את האדם מסבך הבעיות שגרמו הוא והמכונה.

#ספר של סטניסלב לם לא זקוק להמלצות שלי. מומלץ לחובבי הסוגה.

תקראו, תברחו ותהיו נחמדים.

ויש גם שיר שייקח אתנו לירח

#ספר #מדעבדיוני #לם #טייסהחללפירקס #עתיד #אדםמכונה