הֲנִגְל֣וּ לְ֖ךָ שַֽׁעֲרֵי־מָ֑וֶת

שער 'ליצני החצר' של אביגדור דגן

בדרך כלל בסביבות יום השואה אבל לא רק במועד זה, אני משתדל לקרוא ספר העוסק ב'דבר' הזה שלא ניתן להכילו בתודעה האנושית, אבל צריך לחזור וללמוד, לשמוע ולקרוא אודותיו. השואה היא כמובן ממד אחר ממלחמת העולם השנייה שאני מרבה לקרוא עליה. לא ממד נפרד אבל שונה. ב-2017, למשל, קראתי את 'באבי יאר' של אנטולי קוזנצוב (עם עובד, 1968) ו-'גטו וילנה' של אברהם סוצקבר (עם עובד, 2016). בשנה שלאחר מכן, קראתי בין השאר את גלי תיבון והסיפור הנורא של 'רשימת האימהות' (עם עובד, 2017) וגם את פרימו לוי 'כך היה באושוויץ' (כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2017). ותמיד יהיה את ק. צטניק ואחד מספריו הקשים, כ'הצופן א.דמ.ע' (הקיבוץ המאוחד, 1987). אביגדור דגן כותב אחרת לגמרי מק. צטניק, אולי בגלל שהוא לא חווה את מחנות המוות על בשרו, ואולי כי כתיבתו מאופיינת באהבת האדם ובמבוכתו? אבל האם באמת ניתן להבחין בין יום ללילה, האם הלב מבחין בין טוב לרע? כפי המוטו ששם דגן בספרו הנהדר 'בינת השכוי' - "ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה"

נתיכים - צלם בעז זלמנוביץ (שלומי 2021)

ב'ליצני החצר' (ספרית פועלים, 1982), מתאר דגן את קורות ארבעה יהודים שנאלצו להיות ליצני חצר של סרן קוהל, מפקד מחנה ריכוז. הארבעה עובדים בפרך בימים, ובלילות מגיעים ל'חצר' לשעשעו את אורחיו של הקיסר הכל יכול - מפקד המחנה. הארבעה שרוכזו מכל קצוות אירופה היהודית ומביאים כל אחד את כישרונו או שמא את קללתו. מקס הוא קורא עתידות בכוכבים, ליאו 'הגמד' ליצן הקלאסי, ואהן הלהטוטר ומספר הסיפור - יעקב הגיבן 'השופט' הרואה את העתיד. "הסיטואציה בלתי נתפסת; במחנה מוות, בו אנשים גוועים מכל עבר, נערכות מסיבות שאת חלקן האמנותי ממלאים אסירי המחנה", ואת חלקן המיני אסירות המחנה. כפי שכותב דביר אורי רוזן במאמר על הספר: "על 'ליצני החצר' היה לגייס את כל כוחם, להתגבר על רעב, מחלות ומראות נוראים בכדי לשעשע את סרן קוהל ואורחיו. זה היה כרטיס ההצלה שלהם. אסור היה להם לאבדו. המופע היה מוכרח להמשיך ויהי מה." דגן חוזר לדברי אויב, פרק לח: "הֲנִגְל֣וּ לְ֖ךָ שַֽׁעֲרֵי־מָ֑וֶת וְשַֽׁעֲרֵ֖י צַלְמָ֣וֶת תִּרְאֶֽה: הִתְבֹּנַנְתָּ עַד־רַֽחֲבֵי־אָ֑רֶץ הַ֜גֵּ֗ד אִם־יָדַ֥עְתָּ כֻלָּֽהּ: אֵי־זֶ֣ה הַ֖דֶּרֶךְ יִשְׁכָּן־א֑וֹר וְ֜חֹ֗שֶׁךְ אֵי־זֶ֥ה מְקֹמֽוֹ:". לפני ה'ליצנים' ובמיוחד בפני הלהטוטר מוצבת דילמה בלתי ניתנת לפתרון, אכזרית מאין כמוה, שבה אין יִשְׁכָּן־א֑וֹר, אלא כל הדרכים מוליכות לחֹ֗שֶׁךְ אֵי־זֶ֥ה מְקֹמֽוֹ. בעקבות התערבות באחת מהאורגיות, נאלץ ואהן לבחור בין חייו לחיי אשתו.

מעל גשר הרכבת - צלם בעז זלמנוביץ (א-זיב 2021)

גם או אולי בעיקר ב'זכות' היותם ליצני חצר, שורדים הארבעה את המחנה. האם הם אכן שורדים? האם ישרדו את החיים שאחרי? אחרי עשרים שנים נפגשים בירושלים יעקב ומקס. לאן נעלם הלהטוטר והאם יצליח לנקום את רצח אשתו ואת רצח נשמתו? והאם הגמד ישאיר אחריו סימן והאם יעזור לאחרים? מרכז החלק השני של העלילה מתרחש בירושלים של השנים שלפני ואחרי מלחמת ששת הימים. דגן מתאר, כמו בספרים אחרים שלו, את ירושלים האינטימית של אותם שנים, ואת הנפשות האבודות המשוטטות בה. דגן שכפי שציינתי לא היה במחנות, אבל כפי שסיפר אחיו גבריאל דגן: "נושא השואה היה חלק מרכזי ביצירתו ובחייו של אחי. מכל המשפחה הגדולה שהיתה לנו נשארנו רק אני, שעברתי בין כל מיני מחנות, והוא. כל משפחתה של אשתו הלכה באושוויץ, כל 11 האחים של אבינו וילדיהם נספו שם. השואה היתה אירוע חי שליווה אותו כל חייו, זה בא לידי ביטוי בכתיבה וגם בשיחות ארוכות בינינו". מטיב לתאר את התהום שנפערה. ניתן לקרוא זאת בספר שכתבו שני האחים יחדיו 'השען מסמטת המזלות' על ייסורי השורדים, אך גם על אהבת האדם. דגן גם שואל בספריו על האלוהים בשואה, אולי לא איפה הוא היה, אלא מה הוא רצה: "האם אף פעם לא עלה בדעתך שהוא מחזיק אותנו בדיוק כמו הסרן קוהל, רק לשם שעשוע? אולי אנחנו רק ליצני-החצר שלו?" [עמ' 140]. אבל אין זה רק סיפור על ייסורי האדם ויחסיו עם האל, אלא בעיקר סיפור על האדם ויחסיו עם נפשו ועם נפשות האחרים. בעיקר זה ספר אנושי.

#ספר נהדר של אביגדור דגן על השורדים בגופם ועל המאבק על הנשמה. דגן כותב נפלא. הספר מומלץ ביותר.

אל תהיו שאננים, שמרו על שיקול דעת. תקראו ותהיו נחמדים.

ויש גם שיר

You are my sister

And I love you

May all of your dreams come true

#ספר #דגן #ליצני_החצר #ספרית_פועלים #שואה #ירושלים