האם ארצי איננה עוד...
- בעז זלמנוביץ
- 14 בפבר׳ 2020
- זמן קריאה 2 דקות

השבוע, במסגרת מחקר על אחת המלחמות או אחד המבצעים של צה"ל, נפגשתי עם אחד המפקדים מאותה אחת או מאותו אחד, מוותיקי הלוחמים, שבע קרבות ורב ניסיון. בסוף השיחה דברנו על אחד ממפקדיו, ועל הביוגרפיה שנכתבה על אותו אלוף, מהדמויות החשובות בתולדות צה"ל [לדעתי]. האיש שנפגשתי עמו, נאנח ואמר: "איזה ספר לא טוב [והיה עדין], ולכן אני כתבתי את הסיפור שלי בעצמי". כך גם מתן וילנאי שבשותפות עם יניב מגל כתב את 'ידעתי את ארצי' (ידיעות ספרים, 2019) רשם את דברי ימיו. גם השבוע, התקיימה השקה [נוספת] של הספר במכון למחקרי ביטחון לאומי [INSS]. הקהל רובו הכמעט מוחלט, כפי שהעידו שערות השיבה שנותרו, היה מורכב מאנשי דורו של וילנאי. אנשים שמרביתם, כך אני משער, עסקו בפעילות ציבורית, ביטחונית וצבאית במרבית שנותיהם [כלומר בשלושים-ארבעים הראשונות]. למרות הדברים הנוקבים שנאמרו בפאנל המדיינים [לדוגמה דבריו של יאיר גולן], נוסטלגיה וגעגועים היו הריח הדומיננטי בחדר.

ויש למה להתגעגע, כך לפחות כאשר מתבוננים בחלק מקורות חייו של מתן וילנאי, בנו של חוקר ארץ ישראל הנודע - זאב וילנאי, שידע את הארץ וידע לספר את קורותיה וגם את אגדותיה. יליד ירושלים, בוגר הפנימייה הצבאית שחלם על חטיבת הצנחנים וצמח בשורותיה במהירות עד תפקיד המח"ט ובכלל זה במבצע אנטבה. ניסיונו הקרבי בא לידי ביטוי במחצית הראשונה של הספר, ובעיקר מורחבים הפרטים ב"מבצע "מגרסה" בסמוע בדרום הר חברון בנובמבר 1966, שם הוא נפצע; מבצע "הלם 35", פעולה לפגיעה בתחנת השנאים בנג'ע חמאדי בעומק מצרים באוקטובר 1968 בהיותו סמג"ד 202; ומבצע "יונתן" באנטבה ביולי 1976, כאשר היה מח"ט 35". אבל כמובן שהקרירה של וילנאי לא נעצרה שם, ובהמשך כאשר עלה בסולם הדרגות, מתוארות המשימות והמוטלות על הפיקוד הבכיר, בניין הכוח והמצביאות. תקופת היותו אלוף פיקוד הדרום כמשך חמש וחצי שנים, הוא הזמן שבו שמעתי לראשונה על וילנאי, ואף נפגשתי ושמעתי אותו מספר פעמים כמפקד זוטר בגבעתי. בכנס אמר וילנאי, שכאשר היה מתרגז או מתוסכל מסביבתו הקרובה היה הולך לפגוש את החיילים למטה. עכשיו אני יכול להבין את סיבת הטלפונים של רל"ש האלוף: "אנחנו בדרך לעזה, ויש לנו זמן פנוי, האלוף שואל אם יש לוחמים בבסיס ואפשר לאסוף אותם לשיחה".

Comments