האם יש תקווה?
- בעז זלמנוביץ
- 15 במאי 2020
- זמן קריאה 2 דקות

סבא יושב עם נכדיו מסביב למדורה על שפת הים. הזרדים מתפצחים, מזון נצלה, והסב מספר לנכדים סיפור. פסטורליה, חמימות, אחווה משפחתית. עכשיו המצלמה בפיד-אאוט, עולה מעלה מעלה ומסביב חשיכה מוחלטת, כל הערים חרבות, צמחיית בר שולטת וחיות בר משוטטות. השנה היא 2073 ושרידי התרבות האנושית נאבקים על קיומם השברירי לאחר שמגפה המיתה את מרביתה 60 שנים קודם לכן:
"הדרך נמתחה לאורך סוללת עפר שהיתה פעם של מסילת ברזל. אבל אף רכבת לא דהרה כאן זה שנים רבות. משני הצדדים התפשט יער על מדרון הרכס והגיע לפסגתו בגל ירוק של עצים ושיחים. השביל היה צר כמו גוף אדם ולא היה אלא נתיב של חיות בר. פיסות ברזל חלוד שבצבצו מדי פעם מבעד לטחב היער העידו כי פס הרכבת והאדנים עדיין נותרו שם".

'המגפה הסמוקה' נכתבה על ידי ג'ק לונדון ב-1912 וראתה אור ב'נהר ספרים' ב-2017 בתרגומה של ניצה פלד. גיבורה כאמור, הוא זקן אחד השבטים או אחת מקהילות השורדים, לשעבר פרופסור לספרות אנגלית, ג'יימס הווארד סמית'. רגע לפני מותו בגיל מופלג, הוא מנסה להעביר את מורשת הציוויליזציה לצעירי השבט. בתיאורו את התגלגלות המגפה הסמוקה – קדחת דימומית שקטלה מאה אחוז מהנדבקים והשמידה את התרבות אנושית. הזקן מתאר את תחילתה ואת חוסר האמונה שהיא מתרחשת ותגיע גם 'אלינו', ולאחר מכן את התגובות השונות של בני האדם - פחד, בהלה, הידרדרות מוסרית הנובעת מהתחושה שאין מחר, וגם גילוי אנושיות, אהבה והקרבה. לאחר ששקע שטפון המגפה, מתאר הסב את הבדידות ואת החיפוש אחרי ניצולים נוספים ואת הקמת השבטים. שבהם סדרי העולם הישן והחרב אינם רלוונטיים עוד ואולי הפוך. לונדון גם מצביע על גלגל החורבן של האנושות: “יש עוד המצאה קטנה שבני האדם יגלו בהכרח מחדש. היא נקראת אבק שריפה". כפי שמנבאים רבים כדוגמת מילר ב'הימנון ללייבוביץ' הנפלא.

Comentarios