מסתבר שמשבר האקלים גם משפיע על עולם הספרים. בעקבות המסת הקרחונים 'שבוע הספר' הפך 'חודש הקריאה' או משהו דומה. ברוח מזכ"ל ההסתדרות שענה לאמירה: "שכדאי לעבור לחמישה ימים עבודה בשבוע", ב-"באו נתחיל ביומיים ואז נראה", כך גם אני ממליץ להתחיל בספר אחד ולהגביר לאט לאט או לשמור על יציבות ולקרוא בכל הזדמנות וכל הזמן. אמנם אני לא מרבה לפרסם רשומות בחודשים האחרונים, אבל בכל זאת, לכבוד חודש הקריאה או משהו דומה, הנה חמש המלצות על ספרים מההוצאות לאור העצמאיות האהובות עלי. למי שהפסיד את הפרקים הקודמים [לדוגמה כאן, וכאן], אומר רק שיתרונן של ההוצאות העצמאיות היא ההיכרות של הקורא המתמיד עם טעם המו"לית או המו"ל, ובכך שהקורא והקוראת יכולים לסמוך על טעמם. זאת גם אם לפעמים לא תזדהה עם הבחירה הספציפית. בנוסף, כל הוצאה מביאה בחירות ממקומות, מסוגות, מסגנונות וממחברים ומחברות שונים ואף משונים. בלי המגוון של ההוצאות נמשיך להידרדר במדרון התרבות. קנו וקראו מההוצאות לאור העצמאיות. המלצתי, תחינתי, בקשתי - תדגמו את ההוצאות, יש יותר מהחמש שכאן, ותקנו מהן בשביל שימשכו להביא ספרות אחרת.
נתחיל בספר שהגיע אתמול ומיד קראתי. 'החטוף' שהוציאה הוצאת 'לוקוס' (2023), היא נובלה שכתב סופר בוליביאני שאשמח שדברים נוספים משלו יתורגמו. גבריאל ממאני מגנה כתב (וארז וולק תרגם מספרדית) את סיפור החיים בשוליים של לה-פס, מפי נער צעיר. שני אחים משמשים כלי בניסיונות ההישרדות של האב, נהג מיניבוס שתיין, וכחלק ממאבקו כנגד האם שעזבה את המשפחה והפכה למתחרה. הם "נחטפים" והימים המכוננים של חייו של המספר הם בהיותו עם אחיו סגורים בתוך בית המסתור ויחסיהם עם נערי וילדי הבית והשכנים. השפל הערכי שהאב נקלע אליו משתקף במעשי הילדים והמתבגרים. גם חתולה מעורבת בדרמה, והכל מסופר בתיאור שנדמה שהוא לקוני ויבשושי, אבל מתחת לכך גועשות הרוחות והרגשות. המציאות העגומה והמורכבת מתורגמת על ידי הנער/ילד המספר למעיין פנטסיה ריאליסטית דרום אמריקנית, אבל המבט לאחור - לעבר לעבר - מכריח את המספר ואותנו הקוראים לחזור ולהישיר מבט במציאות. נדמה היה לי שזה הספר הראשון מדרום אמריקה ש'לוקוס' הוציאה, ושאלתי את שירה חפר המו"לית, "איך מצאת את ממאני מגנה ואת 'החטוף'?", והיא ענתה שהיא "ציידת". אם כך המשך ציד מוצלח של סופרים. סופרות וספרות מסקרנים. מומלץ ביותר.
'נהר ספרים' שולחת את הקורא למחוזות שונים ואחרים. אמנם תצטרכו לגשת לקטלוג ההוצאה בכדי ללמוד על התשוקות של המוציא לאור ראובן מירן ושל שותפתו ורעייתו שושי שנפטרה לפני מספר שנים. אך ספרו של מוריס מאגר - 'עצות לבחור צעיר ועני שבא להיות סופר בפריז' (2023, מצרפתית ראובן מירן) הוא דוגמה מצוינת לתשוקה הגובלת בחוסר אחריות של המו"לים העצמאיים - אפילו מירן התמצא בכותבים הצרפתיים מהמאות ה-17 ואילך (ובטח גם באחרים) לא שמע על מאגר. אז שאני? וכך גם תוכן הספר העוסק בעצותיו של מאגר לצעיר שאפתן המגיע לעיר הגדולה, ופותח בעצה החשובה ביותר: "עצור! עדיין לא מאוחר. אתה יכול - אחרי שהתבוננת ברציפים העגמומיים ובלובר התחתון - לעלות לרכבת שתחזיר אותך אל העיר שממנה באת. כך תרוויח אולי עשר שנים מחייך.". אבל כמו שהמו"ל העצמאי לא יכול לחדול, כך מאגר יודע שעצה זו לא תשמע ולא תמומש, ולכן מציע לתמים שיהפוך עד מהרה לנואש, איך לחיות, איפה לגור, למי לחבור וממי להיזהר בעולם השוליים של הספרות. וגם איך לשרוד כספית, פיזית ורומנטית. כל זאת בציניות מתוחכמת ורגישה. מאגר יודע, אין טעם להגיד: "האם יש לך באמת כישרון? האם הוא יתגלה ביום מן הימים לכול? או שרק המאהבת שלך וחבר או שניים החולקים איתך כתבי עת ישתכנעו בכך?" במילא התשוקה לכתוב מאפילה על השכל הישר וטוב שכך (לפעמים). מומלץ, כי כפי שכותב מירן בהקדמה: "וזה בדיוק העניין: להרחיב ידיעה ודעת."
הספר 'מה זה מוות: כמה מחשבות אופטימיות' שכתבה נינה רמון (תשע נשמות, 2022) מקבל משמעות נוספת כאשר לומדים שהמחברת נפטרה ימים לפני שהספר התפרסם. רמון חוקרת רב-תחומית בוחנת בספר שהוא איננו מאפיין את 'תשע נשמות' (שפרסמה רק מעט ספרים שאינם פרוזה) את שאלת המוות - למה החיים מסתיימים בו. היא טוענת שהדרמה הגדולה ביותר של החיים הוא המוות, ורמון משתמשת בכלים מגוונים בשביל לבחון את העניין, ועל מנת להתבונן באופן שבו מתבוננים במוות בפריזמות שונות - דת, תרבויות, פילוסופיה, רפואה, ספרות ועוד. היא שואלת, בין השאר, על איך השפיע "מות האלוהים" על תפיסת המוות ועל הנחמה, על תודעה, על פיזיקה קוונטית ועל הגדרת המוות והאם יש משהו אחריו? הכל בכדי לנסות את בעיית המודעות למוות. כך כותבת רמון בספר המומלץ והמיוחד הזה: "המודעות לכשעצמה אינה בעיה. גם לבעלי חיים יש תודעת מוות. זה אינסטינקט ההישרדות. הבעיה שלנו, החיה האנושית, ההומו סאפינס, היא המודעות העצמית." אגב, יתכן שיש חיים אחרי המוות, אם י. ליבוביץ כתב המלצה על הספר.... אך כאמור גם בלי המלצתו, הספר מומלץ ביותר.
בסדרת 'פטל מקור' שהיא חלק מהוצאת 'פטל' של אביבית משמרי, ושלעריכתה הצטרף אלי הירש, מופיעים, כמובן, ספרים שכתבו ישראלים וישראליות (אם יש לביטוי הזה משמעות). 'המחברות השחורות של קרול שוורץ' שכתב ניצן ויסמן (2023) הוא ספר על כתיבה, על תשוקה לא ממומשת, ואם הייתי מבין מה המשמעות של המונח הייתי כותב שזה ספר 'ארס-פואטיקה'. ויסמן מספר דרך המחברות שנמצאו אחרי מות הכותב קרול שוורץ על ידי בתו, את ייסורי הכתיבה. שוורץ הוא פקיד עמיל מכס עולה מרומניה שישב באדיקות וכתב וכתב [קצת מזכיר את יונה אלון], וניסה לשמר באמצעות תרגום משורר רומני נשכח, ועשה ניסיונות להביא את שיריו לדפוס. ספר רפלקסיבי על קריאה: "משקל הספרים רבץ עליי. נוכחותם שאבה את האוויר מריאותיי. בשלב מסוים ויתרתי על מאמצי הקריאה והסתפקתי בבהייה; להפתעתי, כשהשלמתי עם הידיעה שלא אקרא את כולם, רווח לי. התחלתי ליהנות מנוכחותם."; ובעיקר, כאמור, על כתיבה: "הכותב נדרש לדייק בפרטים, פעוטים ככל שיהיו. ולא כי הפרטים חשובים, אלא כי פעולת הדיוק היא החשובה, והאמת חשובה, והעמדה הפנימית שהכותב הוא העומד לשירות הספרות ולא הספרות עומדת לשירותו.". ספר המצריך ריכוז, התבוננות והקשבה. אבל לפעמים אנחנו זקוקים לספרים שמאתגרים. מומלץ ביותר למי שמוכנים להתבונן.
Comments