בעקבות הרשומה שפרסמתי על ספרו של משה דיין - יומן מערכת סיני - קיבלתי מספר תגובות. שזו אגב הסיבה הנוספת לכך שאני מפרסם את הרשומות, מעבר להשמיע את דעתי המלומדת. תגובה אחת טענה שדיין היה איש לא מוסרי ולכן הוא לא מעניין. לדעתי, התנהגות של דיין איננה יכולה למחוק את חשיבותו ביחס לביטחון ישראל ובניין צה"ל בשלושת העשורים הראשונים, גם בהצלחות וגם בכישלונות. תגובות נוספות שלחו אותי לקרוא ספרים נוספים על המלחמה - אני מסכים לכך, גם אם ציינתי שהספר הוא גרסת דיין לאירועים (ולמרות שקראתי עוד כמה ספרים על הנושא). אבל תגובה מפורטת ומנומקת על שני עניינים שעלו ברשומה, קבלתי מעדו הכט. הכט ד"ר להיסטוריה צבאית, מהמומחים הגדולים להיסטוריה ולתיאוריה צבאית, התייחס לקרב המתלה ולטענות כלפי החלטות שרון מח"ט הצנחנים; ולגבי הטענה שלי, שעניין הגרעין היה מהגורמים העיקריים להשתתפות הישראלית במערכה. בהקשר זה, הכט, בנימוס, טוען שכתבתי שטויות, והוא מסביר למה. האמת? אני מסכים אתו. ביקשתי מעדו אישור לפרסם את התייחסותו, והנה היא לפניכם.
שרון וקרב המתלה:
הסיפור שם יותר מורכב ממה שנהוג להציגו – העובדה שכ-40 מתוך כ-180 ההרוגים של המלחמה נהרגו שם יצר אוירה קשה שלא סייעה לבחינה אובייקטיבית של ההחלטות של שרון. אנשים שפטו לפי התוצאה הכואבת ולא לפי הידע והתנאים שעמדו לפני המפקדים באותו רגע. ראשית, שרון לא ידע לשם מה מוצנחת החטיבה שלו במתלה. לא היתה לכך שום סיבה צבאית – כל המהלך היה חלק מהתיאום המדיני עם צרפת ובריטניה; שנית, כמעט עד לרגע האחרון לפני היציאה למבצע התוכנית היתה שהצניחה תתבצע בעבר המערבי של המיצר ולא בעבר המזרחי והשינוי נבע מגילוי של מחנה צבאי מצרי סמוך למקום הצניחה המתוכנן. גילוי שבדיעבד התברר כמוטעה – זה היה מחנה אזרחי של המקבילה המצרית ל-מע"צ; שלישית, התקבלו ידיעות על תנועת כוח מצרי שכלל רק"ם ממערב לעבר המיצר. גם ידיעות אלה התבררו כטעות בדיעבד; רביעית, המידע שהיה ידוע הוא שהמיצר ריק. שוב – מידע שהתברר כטעות; חמישית, כשהציג את הנתונים הידועים לו לראש-מטה פיקוד דרום רחבעם זאבי (שגם הוא לא היה שותף-סוד לסיבה האמיתית של הבאת הצנחנים למתלה ולא ידע יותר מאשר שרון על המצב האמיתי במרחב), זה הסכים איתו שצריך לשלוח לפחות סיור לתוך המיצר. מה בדיוק וכמה בדיוק אישר זאבי – כיוון שהכל נעשה בעל-פה אי-אפשר לדעת מה הגרסה הנכונה בדיוק ובכל מקרה, כנהוג מקומו של זאבי הוא לאשר את הרעיון לא את התוכנית המפורטת, שהיא החלטת המפקד במקום. לכן, כשבוחנים את החלטותיו של שרון צריך לבחון לפי מה ידע וחשב באותו זמן לא לפי ידע שלנו בדיעבד עם חוכמה בדיעבד.
הגדוד של רפול הוצנח ממזרח למיצר ויתר החטיבה חברה אליה. מבחינת מפקד החטיבה, משימתו היא להיות בצד המערבי של המיצר והשינוי במיקום הצניחה והחבירה נבע מבעיה מבצעית נקודתית. עדיין זה לא פסל עבורו את המשימה אלא רק שינה את השיטה. המשימה לא היתה נהירה עד הסוף: לחסום את המיצר לתנועת תגבורות מצריות מזרחה או לנצל את המיצר לתנועת כוחות ישראל מערבה... הוא לא ידע שעצם הצניחה היתה כל המטרה – כדי לבחון את רצינותם של צרפת ובריטניה כבר ביממה הראשונה של המלחמה ולא לחכות שבוע עד שכוחות קרקעיים של צה"ל יתקרבו לתעלה (אני מניח שאתה מכיר את ההתלבטויות של בן-גוריון האם בסוגיה הזו). לכן, מבחינתם של שרון וגם של גנדי הצניחה והחבירה והשארות במקום היו מנוגדות למשימה שקיבל שרון והם חשבו שהוא צריך להמשיך מערבה דרך המיצר. תוסיף לזה את תחושת האיום – אם אכן כוח משוריין מצרי היה עובר במיצר ויוצא לעבר הצנחנים כשהם בשטח מישורי פתוח הם היו בתנאי נחיתות קשים כדי להתמודד איתו – כמה טנקים קלים אמק"ס-13 וכמה בזוקות בלבד. בתוך המיצר היה להם יותר סיכוי לבלום כוח כזה מאשר בשטח הפתוח שממזרח למיצר. כל השיקולים הללו דוחפים לכניסה למיצר.
יתרה מכך, אם המהלך היה מצליח, כל אלה שהרשו לעצמם לתקוף את שרון היו מהללים אותו. בביקורת היתה מידה לא קטנה של צביעות שהסתמכה על התוצאה ולא על השיקולים בעד ונגד. לגבי הויכוח על אישור להכניס סיור לעומת גודל הכוח ששלח שרון. הבה נניח שהיה שולח פלוגת רגלים ולא גדוד עם רק"ם – האם התוצאה הסופית היתה יותר טובה? אותה פלוגה היתה נלכדת בתוך השטח הנחות באותה מידה ועדיין היה צריך לנהל קרב חילוץ קשה כדי להוציא אותה משם. המצרים נתנו למשמר הקדמי של הגדוד (שכלל מחלקת טנקים) לנוע הלאה ופתחו באש רק על הגוף העיקרי שלו. האם היה הבדל מהותי במצב אם רק פלוגת רגלים היתה נכנסת למיצר?
אשר לסיפור הנשק הגרעיני ותפקידו בשיקולים לצאת למבצע 'קדש' – סיפור זה מנופח מאד. היו כמה סיבות לכך שבן-גוריון החליט להענות לבקשה הצרפתית. עניין הגרעין הפך להיות 'סקסי' במחקר האקדמי כי אנשים מסוימים רצו לדחוף לשם, לא כי יש הוכחה לכך שזה היה השיקול המרכזי או אפילו אחד השיקולים החשובים.
עד אביב 1956 אף מדינה לא הסכימה למכור לישראל נשק ככל יכולתה לרכוש וגם לא נשק חדיש. מכרו לה נשק מיושן וגם הגבילו את הכמות. עד לעסקה הצ'כית-מצרית-סורית המפורסמת שמימושה החל בסתיו 1955 זה לא היה נורא כל-כך כי גם לערבים סיפקו בצורה ובמגבלות דומות. העסקה הצ'כית הפרה את האיזון בהצטיידות ואם מדינות ערב תמשכנה לקבל נשק רב סובייטי וישראל תמשיך לקבל כמו קודם תוך כמה שנים היה נוצר פער טכנולוגי גדול לטובת הערבים – במיוחד באוויר ובטנקים.
Comments