יש לא מעט ספרים על מלחמת יום הכיפורים, והם ממשיכים להיכתב ולצאת לאור. חלקם הם מחקרים, כדוגמת 'מלחמה משלו' על חיל האוויר במלחמה שכתב בר-יוסף, ואחרים ספרי זיכרונות, כדוגמת החלק אודות המלחמה בספרו של בריק, ויש המשלבים בין מחקר ובין זיכרונות. כזה הוא ספרו של עמית ליאור - 'מלחמתו של "כוח עמוס" במובלעת הסורית" (סטימצקי, 2021). הספר יצא ב-2019 במהדורה דיגיטלית. רגע כתבתי עמית ליאור המחבר? את המהדורה הדיגיטלית כתב עמוס לוריא שהיה קמב"ץ "כוח עמוס" ואילו "עמית ליאור" שהוא פסודונים של משהו שרק עשה 'עריכה והגהה' למהדורה המודפסת: "במלאת ארבעים וחמש שנה למלחמה, ניצת בראשו של כותב ספר זה, עמית ליאור (פסדון - שימוש בשם עט כדי להציג מבט אובייקטיבי) שהיה אחד מלוחמי 'כוח עמוס', רצון לכתוב ספר לציבור הרחב, שמבוסס על התחקיר וחוברת ההנצחה (שהוא היה מעורב בכתיבת שניהם)." זה מוזר שכן, ברור שלוריא כתב את הגרסה האלקטרונית, ולכן גם את המודפסת, וזכותו לא להיות אובייקטיבי בכתיבתו, והוא אכן לא אובייקטיבי. לוריא נפטר לפני יציאת המהדורה המודפסת, כך שהתעלומה הזו, לפחות מבחינתי, תישאר בלתי פתורה, אלא אם משהו ממכריו ידע לספר על כך.
בכל מקרה על אף מגבלותיו, שיפורטו בהמשך, זה ספר חשוב. זו נובעת מהסיבות הבאות: הוא מאיר את סיפורם של הכוחות שהוקמו במהלך המלחמה ממפקדים ולוחמים שהתנדבו והגיעו ממקומות שונים בחו"ל, מכאלה שהיו לא משובצים או פטורים משרות, כאלו שהיו ביחידות שנפגעו וחדלו להתקיים, ואלו שנפצעו וחזרו. בנוסף ל'כוח עמוס" ניתן לציין את גדוד 100 בפיקוד של אהוד ברק, אך הם לא היחידים. זה סיפור מדהים שעומד כנגד עקרונות הלכידות של היחידה הלוחמות. הלכידות היחידתית היא מהגורמים העיקריים להנעת הלוחם והקבוצה בקרב, וכאן מדובר במקבץ די אקראי של אנשים. חלקם מכירים אחד את האחר מהעבר משרות בשריון, אך רובם חדשים איש לרעהו. עמוס לוריא מגיבורי ישראל, קטוע יד ממלחמת ההתשה, שהמשיך לשרת למרות פציעתו, היה בלימודים ובלתי משובץ כאשר פרצה המלחמה. הוא מתאר את הקמת הכוח בדוחק הזמן במפקדת חיל השריון ובית הספר בג'וליס. את קיבוץ האנשים והכלים, ועליית הגדוד לרמת הגולן והצטרפותו לחטיבה 7 לקרבות המובלעת הסורית, ובעיקר את הקרב במזרעת בית ג'אן. היה זה הקרב העיקרי של הכוח בלחימה, ותיאורו בידי לוריא שמילא בו תפקיד מרכזי, הוא הסיבה השנייה לקריאה בספר. זהו קרב בשטח בנוי, מוגבל בצירים כנגד כוח מתגונן שווה בעוצמתו ואולי עדיף. לא רק זאת, מבנה כוח עמוס שהיה בעדיפות שריון - שלוש פלוגות עם פלוגה מוקטנת במילואים של סיירת מטכ"ל, איננו אידיאלי לקרב מסוג זה. מיד בתחילה הקרב נפצע מפקד הכוח, סא"ל עמוס כ"ץ, שהכוח נשא את שמו, ולוריא תפס את מקומו. תיאור הקרב הוא מפורט, מנותח וראוי להילמד מבחינה מקצועית. לאחר מכן השתתף הכוח בקרבות כנגד הכוח העיראקי בדרומה של המובלעת.
החשיבות השלישית של הספר הוא הקרב כנגד השכחה ואי-ההנצחה. הכוח שהתפזר זכה לכך שהנצחת אנשיו תהיה תחת גדוד 71 של חטיבה 188. זאת בשל היותו של כ"ץ מח"ט 188 לאחר המלחמה. אולם לדברי לוריא, תיאור קרבותיו וגבורת אנשיו נפלה בין הכיסאות. זאת עד פרסום הספר על חטיבה 7 שכתב אילן סהר. האם היה זה במתכוון? לוריא טוען שכך, מתוך כתבה לזכרו: "כתב לוריא כי הוא "לא מוחל על עוול השכחה, ההתעלמות ואי ההכרה בלחימה ההירואית של 'כוח עמוס'... איש לא הכיר, ואולי לא רצה להכיר, בהישג של הכוח ובהתעלותם של אחדים מלוחמיו". הוא חש כי "ניסו להשכיח את הסיפור ולהרחיקו מלב, לדחוק אותו מחוץ לדפי ההיסטוריה, להחביאו מתחת לשטיח, להסתירו מעין, לתת לו להתפוגג בתהום הנשייה"." אני לא בטוח שאכן זה במתכוון, אבל זו תחושתו הסובייקטיבית של לוריא. העיסוק הלגיטימי אך האובססיבי בדחיקת זיכרון הכוח באופן לא אובייקטיבי תחת האסטלה של פסודון, היא ממגרעות הספר, אולי הגדולה שבהן; מגרעת נוספת היא התיאור הנרחב של תולדות חיים של חלק מאנשי הכוח. זה חיוני לתאר את האנשים, אבל תיאור קורות המשפחות שלוש דורות לאחור ועד החתנים של הנכדות, מכביד מאוד על הקריאה ומסיט מהעיקר - גבורת המפקדים והלוחמים ותיאור קורות הכוח וקרבותיו. אז האם לקרוא? בשיקולי היתרונות לעומת החסרונות, מומלץ לקרוא את הספר להכרת הדינמיקה של לחימת כוח שנוצר יש מאין, ולהכרת הקרב במזרעת בית ג'אן. אני לפחות לא הכרתי אותו, ואני מקווה שהוא נלמד בבתי הספר הצבאיים.
#ספר על גבורת כוח שהוקם, לחם, פוזר ונשכח. למרות המגבלות, מומלץ לחובבי הסוגה ולרוצים להכיר עוד פן או פינה בהיסטוריה של מלחמות ישראל.
Comments