זועמת? בהחלט ובצדק

שוב אני נקלע למצב שבו צריך לבחון ואולי גם לשפוט טקסט שנכתב על ידי אישה, שחורה וילידת אי מנוצל ומושחת. ואני הרי גבר לבן, די פריווילג עם פנסיה תקציבית וכו', איך אוכל לשפוט בכלל את נקודת המבט של ג'מייקה קינקייד ב'מקום קטן' (לוקוס, 2016 [תרגמה והוסיפה הערות רונה משיח, אחרית דבר עמרי הרצוג])? כפי שמתאר הרצוג באחרית הדבר, בביקור של קינקייד באוניברסיטת תל-אביב, ניסתה אשת אקדמיה בכירה להסביר לסופרת שהיא מרגישה כמוה - זרה בכל מקום ומתויגת, וזו הביטה בה ואמרה "לי את נראית לבנה לגמרי". נו? אז מה אני אומר? בכל מקרה זה טקסט מתריס כנגד ה"עליונות הלבנה", כנגד המורשת הבריטית, ההיסטוריה של העבדות וההשפלה, וכנגד המושחתות הנמשכת שעוברה בירושה מהשלטון הקולוניאליסטי הבריטי למושחתים המקומיים באי הולדתה - אנטיגואה.

נעצרו באבן - צלם בעז זלמנוביץ (נחל נשר עליון 2020)

קינקייד, כך כתוב באתר ההוצאה, "נולדה באנטיגואה ב-1949, סופרת, מסאית, מרצה לספרות וגננית מושבעת. בילדותה הייתה תלמידה מחוננת, אך נאלצה להפסיק את לימודיה בגיל 17 עת נשלחה לניו יורק לעבוד כמטפלת. כעבור שלוש שנים התפטרה, נרשמה ללימודים גבוהים והחלה לכתוב טורים לעיתון ולפרסם סיפורים קצרים. ויליאם שון, העורך האגדי של ה"ניו יורקר" זיהה את קולה הייחודי וצירף אותה לכותבי הטור היוקרתי "שיחת העיר"." הכתיבה שלה מושחזת, צינית וחודרת בין הציפוי הגס אך הדק של היופי התיירותית של אי מולדתה. והיא אכן מבקשת מהתייר הפיזי אך גם המדמיין מרחוק להתבונן מעבר למסכים המזויפים: ״אם תבקר באנטיגואה כתייר, זה מה שתראה. אם תגיע בטיסה, תנחת בנמל התעופה הבינלאומי וי-סי בירד. וֵרֶה קורנוול (וי-סי) בירד הוא ראש ממשלת אנטיגואה. אתה אולי תהיה תייר כזה שישאל את עצמו למה ראש ממשלה מעוניין שיקראו על שמו נמל התעופה – למה לא בית ספר, למה לא בית חולים, למה לא איזה מונומנט ציבורי מרשים? אתה תייר ועוד לא ראית בית ספר באנטיגואה, עוד לא ראית בית חולים באנטיגואה, עוד לא ראית מונומנט ציבורי באנטיגואה. כשהמטוס שלך יתכונן לנחיתה אולי תאמר לעצמך, כמה יפה האי אנטיגואה – יפה יותר מכל האיים האחרים שראית.״, היא נועצת מזלגות ב'לבנים' שיסדו את המושבה ואת התנשאות של השלטון, אך גם בחוסר היכולת של תושבי האי, שהם בעצם צאצאי העבדים, להשתחרר מהמסורת הגרועה ואולי מהתורשה הגנטית של העבדות: "ואולי יש בזה משהו, כי מוסד שלעתים זוכה לשבחים באנטיגואה הוא בית הספר להכשרה במלונאות, בית ספר שמלמד אנטיגואנים להיות משרתים טובים, להיות אפס מוצלח, שזו המשמעות של משרת. אנשים לא מסוגלים לראות את הקשר בין האובססיה שלהם לעבדות ובין השבחים שהם חולקים לבית הספר להכשרה במלונאות". [עמ' 52].

כרכומים - צלם בעז זלמנוביץ

האם התיירים המתנשאים והעיוורים הם ממשיים או סימבוליים? אמנם השנה האחרונה קצת השביתה את שמחת התעופה ואת התיירות האגרסיבית שכובשת את העולם. התייר הרי לרוב רואה רק את הדלפק וחנות המזכרות, את המנה המוגשת ולא את שטיפת הכלים ואיסוף הזבל. לרוב נסתגר במלון וננוע במקומות "הנכונים" שמדריכי התיירות המליצו עליהם, ולא נחווה את משכנות העובדים-העבדים. הנה כולם מצטלמים על רקע המגדלים והמסגרות המפלצתיים בדובאי, אבל באמירויות 88% מהתושבים הם מהגרי עבודה שאין להם זכויות כלל. התייר, על פי קינקייד הוא מתנשא המביא את מורשת העליונות ההיסטורית והתרבותית, כביכול שלו: "ובנוגע למה שאנחנו היינו לפני שפגשנו אתכם - לא אכפת לי כבר. אף תקופה שב אבות אבותיי הטביעו את חותמם ואף תיעוד של תרבויות מפותחות לא מנחים אותי. אפילו אם המוצא שלי הוא באמת מאנשים שחיו כמו קופים על העצים - עדיף כך מאשר מה שקרה לי, מה שהפכתי להיות אחרי שפגשתי בכם." [עמ' 39]. אבל כפי מדגיש עמיחי שלו בביקורת על הספר ב'אודות' ל"תרבות", כפי אנחנו יודעים מניסיוננו אנו, אין קשר לברבריות, לגזענות ולאכזריות. ההיסטוריה כופה עצמה על ההווה ועל העתיד. "קינקייד אינה מעוניינת בנחמה," כותב הרצוג בסוף אחרית הדבר, "כל עוד העולם מחולק לאדונים ולעבדים, עליה להותיר את הפצע שלה שותת. הזעם הבודד והבוטה של כתיבתה אינו מאפשר לאיש, שחור או לבן, לחבוש אותו". [עמ' 94]. אין נחמה, לא ניתן להחליף היסטוריה, מורשת, גנטיקה, אבל אם את סופרת, מרצה ומפורסמת את יכולה לנצל את הפריווילגיות הללו לצעוק, ובצדק.

#ספר צעקה, זעם, חצים מושחזים בניחוחות של תחושת העליונות של 'התייר' ושל העמים הכובשים בעבר ובהווה. האם לנו יש מה ללמוד? בכל מקרה כתיבה מיוחדת ומעוררת מחשבה. מומלץ ביותר.

טראמפ הובס ביג טיים, הגל השלישי זוקף ראשו ומה אנחנו נעשה? תקראו ותהיו נחמדים.

ויש גם שיר

Sometimes I don't know where

This dirty road is taking me

Sometimes I can't even see the reason why

#ספר #קינקייד #מקוםקטן #לוקוס