חמש שנים לצוויג - חלק א'

מפסקים מהעולם של אתמול בבולגריה - צלם בעז זלמנוביץ

טוב, שטפן צוויג התאבד בפברואר 1942, ולפני כן היה אחד הסופרים המפורסמים באירופה וכותב המון דברים, אבל אני פגשתי אותו לראשונה [לבושתי] רק לפני חמש שנים במארס 2015 [מזל שיש מעקב בפייסבוק. לא?]. בכל מקרה נכבשתי בכתיבתו. קראתי מעט מהביוגרפיות והרשימות ההיסטוריות שכתב, וקראתי בעיקר מהסיפורים הקצרים שפורסמו ב'זיקית', 'תשע נשמות' וגם ב'תרמיל', אך גם מהנובלות ומהרומנים היותר ארוכים שלו. כתיבתו הבהירה, הבוחנת כליות וללבבות והומנית כל כך היא שמושכת אותי אליו. ובזמנים קשים כדאי לקרוא ממנו. לדוגמה מתוך 'העולם של אתמול': "עדיין לא הסתערו יום-יום שנאת ארץ לארץ, עם לעם, שולחן לשולחן, עדיין לא הפרידה השנאה אדם מאדם, לאום מלאום. רגשות העדר ורגשות ההמון עדיין לא התעצמו עד להחריד בחיי הציבור כפי שהם כיום...איש לא ראה בסובלנות רכרוכיות וחולשה, כפי שרואים בה היום, שיבחו אותה ככוח מוסרי". בכל מקרה מה יש לי ולכם לעשות בעוצר? אז לפניכם ריכוז קריאות בצוויג, מהחמש השנים האחרונות. מכיוון שמצאתי שקראתי כמה וכמה צוויגים, הסקירה תפורסם בשני חלקים.

שער 'היה זה הוא'

הצוויג הראשון שקראתי היה ספרון מסדרת מיני-זיקית - 'היה זה הוא?' (זיקית, 2015 [תרגום הראל קין]). ב-70 או 73 עמודים ובכתיבה צנומה ומדויקת צוויג מתאר סביבה שקטה ירוקה, זוג גמלאים ושכנים צעירים, הכל שלו והמים זורמים באטיות בתעלות המים. וכלב. סיפור מתח, ואפילו אימה שצוויג בונה בערמומיות ובפיתול מסביב למי 'היה זה הוא?' שעשה את המעשה: "אני עצמי כמעט משוכנעת שהוא היה הרוצח, אבל חסרה לי ההוכחה הסופית שאין עליה עוררין. "בטסי," אומר לי תמיד בעלי, "את אישה חכמה, וניחנת בחדות ובמהירות הבחנה, אבל את מניחה לרגש להוביל אותך, ולעיתים קרובות את ממהרת מדי לחרוץ את הדין." יחסים בין אדם לרעהו, בין אדם לכלבו, בין אדם לאשתו והכל בקיצור ובדיוק. #ספר קצר ונהדר.

שער 'העולם של אתמול'

השני שקראתי, אחרי שנדלקתי עליו, היה ספרו האחרון, האוטוביוגרפי, שלאחר סיום כתיבתו, התאבד - 'העולם של אתמול' (מחברות לספרות, 2012 [תרגום צבי ארד]). יש הטוענים שזה ספרו הטוב של צוויג. זה כמובן ויכוח מיותר, ואין לי או לאחרים יכולת לדעת זאת, אבל זה ספר טוב.לא רק ביכולות הכתיבה, התיאור והעברת המסרים שצוויג חונן בהן, אלא משום תיאורה של תקופה מהצד התרבות ואנשי התרבות של אירופה המרכזית. למרות שזהו מבט אחד מסוים, דומה שהוא מקיף וכולל. הסיבה, לדעתי ההדיוטית, היא האהבת האדם של צוויג, והחלום לעולם אחר: "ומאחר שהיינו צעירים אמרנו: זה יהיה העולם שלנו, העולם שחלמנו עליו, עולם טוב יותר, אנושי יותר". אכזבתו מהעולם, הבדידות, התלישות והפחד מהמלחמה והנאציזם הובילו אותו להתאבדות. והיה לו מסר גם לנו: "בהתעשרות רואה היהודי שלב ביניים בלבד, אמצעי להשגת המטרה, אך בשום פנים אין זו מטרתו הפנימית. רצונו האמיתי של היהודי, האידיאל הטבוע בו, הוא ההתעלות אל הרוחניות, אל רובד תרבות גבוה יותר".

שער 'שעות הרות גורל'

צוויג הוא אמן הסיפור בכלל והסיפור הקצר בפרט. 'שעות הרות גורל' (זמורה ביתן, 1985) הוא ההוכחה לכך. ב-12 סיפורים קצרים, המגוונים בסגנונם, הוא מתאר רגעים שהיו מכריעים וגורליים לאנשים שזה קרה להם, וכיצד זה השפיע על ההיסטוריה (אם זה הביטוי הנכון): הגורל נצמד אל האלימים ומפעילי האלימות. שנים על שנים הוא מציית ומשתעבד לאחד: יוליוס קיסר, אלכסנדר, נפוליאון. הגורל אוהב את איש האיתנים, האיש הקמאי, המתדמה לו, ליסוד הבלתי-נתפס" נפילת קונסטנטינופול (1453) בגלל דלת שנשכחה פתוחה (היא הייתה נכנעת בכל מקרה), מרשל גרושי מפספס את הפרוסים ונפוליאון מפסיד בווטרלו, הנדל חוטף שבץ מוחי ואנחנו כמעט מפספסים את האורטוריה 'המשיח', "גילוי" האוקינוס השקט, והבהלה לזהב ועוד. והכל במבט האנושי, הסקרן והפיוטי של צוויג על האנשים בזרם ההיסטוריה: "על פי רוב, ההיסטוריה, כרושמת כרוניקה, קושרת באדישות ובהתמדה חוליה אל חוליה בשרשרת הענקית העוברת את הדורות, מצרפת עובדה לעובדה: כי כל מתח דורש הכנה, וכל מאורע אמיתי זקוק להתפתחות." #ספר על אנשים ומאורעות ביד אמן. מומלץ לחובבי הסיפור הקצר בפרט, וקריאה בכלל. תקראו, גם צוויג וגם היסטוריה, זה יעשה אתכם נחמדים.

שער 'עיני האח הנצחי'

צוויג הסופר היהודי המרכז-אירופאי היה מתבונן באדם, גם דרך איגוף מזרחי. הספרון השני של הוצאת תשע נשמות - 'עיני האח הנצחי' (2015 [תרגם הראל קין]) הוא סיפור, אגדה, ניסיון ליצור אתוס הודי או אל-זמני ואל-מקומי מאת צוויג. ויראטא הוא מנהיג ולוחם המשרת את מלכו בנאמנות וכולם מעריצים אותו. סיפור חייו וניסיונו למצוא את 'ה'חופש הנפשי ואת ניסיונו למנוע פגיעה באחרים מובילים אותו להיות שופט, נזיר מתבודד ואדם מהמעמד הנחות. אינני בקיא באגדות ובספרי האתוסים ההודיים, מניח שהיכרות שכזו הייתה תורמת להבנת ההקשרים התרבותיים והספרותיים. אבל אין צורך. צוויג, כמו בשאר ספריו, גורם לך לחשוב על האדם ועל דרכו ותפקידו בחייו. #ספר קטן המעורר מחשבה רבה. לא רק למי שמחפש את עצמו. [כתבתי אז שאני מקווה שקון ותשע נשמות יעמדו באיום להוציא את כול הנובלות הקצרות [יהיה מה שזה יהיה] של צוויג (הם התמידו]. אם קריאה של צוויג לא תעשה ממכם נחמדים, מצבכם קשה.

שער 'מנדל של הספרים'

"אצלו נגלה לי לראשונה הסוד הגדול, והוא, שאפשר להגיע אל כל מה שמיוחד ונעלה בקיומנו רק בעזרת ריכוז פנימי, דרך שיגעון נשגב לדבר אחד, הקשור בקדושתו אל הטירוף. ממנו למדתי שחיי הרוח הטהורים, ההפשטה המוחלטת עד לרעיון אחד ויחיד, יכולים להתרחש גם בימינו, בהתעמקות שאינה נופלת מזו של יוגי הודי או של נזיר בן ימי הביניים בתאו, והם אמנם מתרחשים בקפה מואר באור חשמל ליד תא טלפון" בסיפור הקצר 'מנדל של הספרים' (תשע נשמות, 2016) שטפן צוויג, הסופר היהודי-האוסטרי בוחן (שוב) את טבע האדם ואת יחס החברה אל האדם החריג. בנשימה אחת מתאר צוויג את כניסתו לבית קפה באופן מקרי ואת החקירה בעקבות היעלמותו של מנדל היהודי הגליציני, מקטלג הספרים הגאון והמנותק מסביבתו שישב שנים באותו קפה. הפרטים הקטנים ויכולת הזיכרון והיזכרות, ומנגד כמה אנשים ומעשיהם הם בני-חלוף. #ספר קצר (מאוד) על האדם, על הזיכרון ועל אובססיביות שנכתב בכישרון התיאורי של צוויג, ומתורגם נפלא על ידי הראל קון.

צוויג תמיד עושה אתכם נחמדים, אם רק תקראו. [תקנו מההוצאות הקטנות]

ויש גם שיר - כי למה לקחת ללב.

#ספר #צוויג #תשענשמות