חשופים במנזר

שער 'הקרב על המנזר' של אריה חשביה

דומה כי אני סובל מנסיגה מסיומת בקריאה הצבאית שלי, לא בכמות אלה בזמן. נראה כי החומרים האחרונים שקראתי מתחילת השנה, חוץ מתחקירי קרבות משנות ה-70 והצוואה הצבאית של דורון רובין, כוללים בעיקר ספרות מלחמת העולם השנייה. רק לסבר את העין (ולפרסם שוב את מה שקראתי): קליין עם חייו של חייל; מהרי"ק עם הפרטיזנים של טיטו; ופרטיזן עם הפרטיזנים; אבישר עם אסטרטגיה גבוהה; וגם טייסים מעל צרפת ומעל כרתים ועוד טנקים עד זם זם. אז כדי להתקדם קצת בזמן קראתי על מלחמת העצמאות. ב-1969, אחרי ששככו מעט גלי מלחמת ששת הימים, והציבור היה מוכן לקרוא גם על דברים אחרים, פרסם אריה חשביה את 'הקרב על המנזר' (מוקד, 1969). כותרת המשנה או הטיזר על שער הספר מעיד על ההקשר: "סט. סימון - המקום בו "רפול", "דדו" ואורי בן-ארי ראו את המות אל מול עיניהם". אז אמר דדו לחשביה: "ההחלטה שנגזר עלינו לחרוץ בסט.-סימון היתה הדרמטית ביותר שהייתי שותף לה אי-פעם. העובדה שהכף הוכרעה לטובתו לאחר שהחזקנו מעמד קצת יותר מהאויב, שימשה לי לקח אשר השתמשתי בו פעמים רבות לאחר מכן." [עמ' 82]. מעניין אם חשב כך השכם בבוקר של ה-6 באוקטובר 1973.

חדר המדרגות - צלם בעז זלמנוביץ (חיפה 2021)

בכל מקרה חשביה מתאר בפרטי פרטים את הקרב העז שזכה לתיאורים ולאזכורים רבים נוספים. בקצרה, כוח של גדוד הפורצים של חטיבת הראל, בהרכב של שתי פלוגות, האחת בפיקוד מוטקה בן פורת והשנייה בפיקודו של אורי בן-ארי שעליהן מפקד בשטח רעננה קצין המבצעים של הגדוד, פרץ וכותר במנזר. כנוהג התקופה המג"ד יוסף טבנקין היה מאחור. הקרב היה חלק ממבצע 'יבוסי' שנועד רגע לפני נסיגת הבריטים או עם נסיגתם להרחיב את השליטה היהודית בירושלים. תפקיד הגדוד הרביעי 'הפורצים' היה לכבוש את מרחב שכונת קטמון הערבית וליצור רצף עם שכונת מקור חיים. הכוחות שעמדו קודם לכן בקרבות קשים ועקובי דם (וביניהם הקסטל ונבי סמואל) נכנסו כמעט ללא תכנון והכנה ב-27 באפריל לקרב הראשון ונאלצו לסגת בגלל איחור בהתקפה וחשיפת הכוח. יומיים לאחר מכן יצא הכוח שוב והפעם תפס את המנזר בסביבות 02:00-03:00. לאחר הפוגה קלה החל הכוח הערבי שהקיף את המנזר לתקוף באש ולבצע התקפות נגד רבות. במהלך היום הלך והחמיר מצב הכוח הנצור. ההרוגים והפצועים הלכו ורבו, והתחמושת הלכה והתמעטה: "אחרי כל התקפת-נגד ערבית, שנהדפה, היה נדמה כי תינתן שהות ללוחמים לשאוף רוח, להתאושש, לטפל כיאות בחבריהם שנפגעו. אבל אחרי כל התקפת-נגד ערבית היתה נערכת התקפת-נגד של הפלמ"חאים מתוך המינזר, ובין התקפה להתקפה ספג המינזר כמות אש אשר אנשי גדוד "הפורצים" לא ידעו שכמותה מאז יצאו למלחמה." [עמ' 61]. במהלך היום נשלח כוח תגבורת שספג גם הוא אבדות בדרך, אך הגיע למנזר. בשעות הצהרים דומה היה שהמצב אבוד, ונשקלה נסיגה על ידי הכוח שאושרה על ידי טבנקין המג"ד. המח"ט רבין אמנם ניסה לעוצרה אבל בעיות קשר מנעו שיח עם הכוח הנצור. אבל מי שנשבר ראשון מפסיד, והצד הערבי החל נסוג מעמדותיו בסביבות 14:00 ולפנות ערב נכנס כוח מגדוד מוריה והחליף את הלוחמים התשושים, וההרוגים (18) ועשרות הפצועים פונו מהמנזר.

שמים - צלם בעז זלמנוביץ (חיפה 2021)

רבות נכתב על הקרב והוא מוזכר בזיכרונות הלוחמים, בספרי היחידות וגם במחקרים שונים. לכן הרוצה ללמוד את הפרטים יפנה לשם. הנה חלק מהנקודות שאני שמתי לב אליהן בתיאוריו של חשביה. העניין הראשון הן יוזמות של המפקדים שמביאות לשינוי זמני של המצב ומחזקות את רוח הלחימה - יציאה להתקפות נגד, שינוי מיקום המקלעים, השמדת שיריונית ועוד; דילמת הפצועים הקשים. כאשר הובן בכוח וניתן האישור לנסיגה, התברר שלא ניתן יהיה לסגת עם כל הפצועים. למפקדים היה ברור גורל הפצועים שהיו מושארים מאחור - להירצח [עמ' 82]: "יותר ממחצית הלוחמים במישלב סט.-סימון כבר היו פצועים - מהם פצועים קל , מהם פצועים פצעים בינוניים, וששה עשר פצועים קשה. אפילו רעננה יכול להניח, שהפצועים קל יפנו את עצמם, ואחדים מהם אולי אף ישתתפו בחיפוי על הנסיגה; ואפילו ניתן לו להאמין, שהפצועים בינונית יתמכו זה בזה ולא יצטרכו להישען על חברים כשירים; ואפילו היה מרשה לעצמו להניח שכל אחת משש עשרה האלונקות עם הפצועים קשה תהיה נישאת בשעת הנסיגה בידי שני בחורים כשירים בלבד - עדיין מצא עצמו עומד לפני שוקת שבורה. הכוח שנמצא במשלב סט סימון היה חלש מכדי לבצע פריצה החוצה עם כל נפגעיו." [עמ' 78]. מכונסת התייעצות מפקדים שההצעה המובילה היא השארת מפקדים עם הפצועים קשה ופיצוץ המנזר על הנשארים. על דילמה זו אמר דדו את שצוטט בתחילה. דיון זה עומד בצילו של הנתק מהמתרחש בסביבה, ומאי ידיעת מצבם אויב ומצב כוחותינו. כאמור, הפעלתו ברגע האחרון של מכשיר הקשר בשילוב עם הגעת הידיעה על סדקים אצל האויב, הובילו לניצחון. כלומר, ניתן ללמוד על השפעת שיטת הפיקוד והשליטה על ההצלחה; עניין, אולי אזוטרי, ששמעתי עליו מעט בהקשר של מלחמת העצמאות הוא שימוש בגלולות מרץ: "העייפים ביותר שלחו יד מהססת אל כיס החולצה, הוציאו משם שקית-נייר קטנה, העלו גלולה לבנה, קטנה, מתוך השקית, ובלעו את הגלולה בחטף. זו היתה גלולת "נובידרין" - גלולת-מרץ..." [עמ' 53]. מעניין; בכל מקרה ספרו של חשביה, הוא תיאור אינטימי של הלחימה באותו יום ובימים שלפני וכולל את תחושות ומחשבות המפקדים והלוחמים, ואת תיאור הלחימה המיקרו-טקטית. האינטימיות נובעת גם מתיאור חייהם ומותם, וגם מכתביהם ודבריהם של המשתתפים בקרב. ניתן לשער שחשביה עושה את חלק מהדברים המתוארים 'ספרותיים' יותר ו'משפר' את הנאמר, ויש לזכור זאת במהלך הקריאה.

#ספר תיאור מרתק ואינטימי של אחד מהקרבות שזכו לתהילה וזיכרון במלחמת העצמאות. אין ספק שחשביה בכישרון כתיבה תרם לכך, ובדיעבד גם השתתפות מפקדי ששת הימים. מומלץ לחובבי ההיסטוריה הצבאית, ומורשת הקרבות.

המלך אמר שנגמרה המגפה, אז תתחסנו, מסיכות ושיקול דעת, ואז תקראו ותהיו נחמדים.

ויש גם שיר

פה אני עובר, ניצב ליד האבן,

כביש אספלט שחור, סלעים ורכסים.

ערב אט יורד, רוח ים נושבת

אור כוכב ראשון מעבר בית-מחסיר.

#ספר #חשביה #הקרב_על_המנזר #מוקד #מלחמת_העצמאות #דדו #רפול #רעננה #רבין #בן_ארי