יש ספרים 'חשובים', 'ידועים' ו'חובה' שכנראה לעולם לא אקרא. למשל 'מובי דיק' או 'יוליסס' ואתם יכולים לזרוק עוד כמה שמות ובטח תצדקו. גדולים עלי חלקם, ולמי יש זמן או הקשב. ובכלל, כפי שנאמר קראת ספר אחד, לא קראת כמה אלפים שפורסמו באותו זמן. אבל בכל זאת איך נראה אינטלקטואלים בשיחות המטבחון בעבודה? רגע בעצם מי מדבר על ספרים? והרי אסור להצטופף במטבחון, ומה זה בכלל עבודה? לכן אני מחבב רשימות באורך סביר מאותם כותבים מאריכים כתוב ומורכבים. למשל לא קראתי את מובי דיק. כלומר [אני ממחזר משהו שכבר פרסמתי, אבל מניח ששכחתם] אני יכול להעמיד פנים שקראתי, וגם למצוא תקציר וכמה ציטוטים חיוניים במרשתת, אבל לא. לא קראתי את ספרו הנודע של הרמן מלוויל. מה כן קראתי ממנו? אני חושב שאת אחד מהספרים המורכבים, הפסיכדליים והמופרעים שקראתי - 'מארדי והמסע לשם' (אינדיבוק, 2014) הוא ספר כזה... אז בעצם מלוויל הוא לא דוגמה טובה, למרות שקראתי את הספרון קוקוריקו! עם שני סיפורים נהדרים של מלוויל שפרסמה נהר ספרים. עכשיו נהר ספרים מביאה לנו טעימות ממרסל פרוסט, שגם אותו לא קראתי. אמנם חלק מספרי 'בעקבות הזמן האבוד' שתרגמה הלית ישורון ופורסמו בספריה החדשה מוטלים כאין הופכין על מדפי הספריה המאובקת שלי, אבל לא קראתי. אולי פעם ניסיתי, השתדלתי, אבל לא צלחתי. אבל כאמור, ראובן מירן, המו"ל והעורך, ואביבה ברק-הומי המתרגמת הביאו את פרוסט אפילו לקורא הדיוט כמוני באמצעות 'על סף האביב' (נהר ספרים, 2021).
בספר מאוגדות חמש רשימות שכתב פרוסט לעיתונות בסוף המאה ה-19 והן עוסקות ברסיסי זיכרונות מהילדות, ומשלבות מחשבות ודעות על טבע, מבנים, אמנות, מוזיקה, אמנות וספרות של היהודי למחצה, הקתולי למחצה, הסובל מקצרת כרוני שהסכנה ממנה גוברת תמיד על סף האביב. ברשימה הראשונה 'חופשת הפסחא' עוסק פרוסט בחופשות ובתחושת הזמן: "אולי הימים שווי ערך מבחינת האורלוגין, אך לא מבחינת בן האדם. יש ימים גבנוניים ולא קלים שנחוץ זמן אין-סופי לטפס עליהם וימים ממודרנים, שאפשר לרדת בהם בקצב מואץ, תוך שירה. כדי לחלוף על פני הימים, בעלי טבע עצבני במקצת יש להם בעיקר, כמו לכלי רכב מונעים, "מהירויות" שונות." [עמ' 9]. וגם על מקומות מחופשות נשכחות ועל פירנצה. השנייה, 'על סף האביב' עוסקת בפרחי העוזרד ממשפחת הוורדיים, הנפוץ באזור הכפרי בו מבלה פרוסט הילד את החופשות ומשמש בכנסייה. שוב הזיכרונות אודות פרחי העוזרד מקיפים ומציפים את כל חושי פרוסט: "עדיין היום אני שב ומוצא, בראותי אותם, את גילי ואת ליבי מאי אז, כשראיתים לראשונה. כאשר אני מבחין, ממרחק רב, בתוך משוכה, במלמלה הלבנה שלהם, נולד מחדש הילד שהייתי אז. לכן הרושם החלוש והערטילאי, שמעירים בי פרחים אחרים, מתחזק באשר לעוזרדים בכוח רשמים ישנים ורעננים יותר הנלווים אליו." [עמ' 22]. ב'נגד האי-הבהירות', הרשימה השלישית, דן פרוסט באסכולות כתיבה ויוצא כנגד כתיבה מסורבלת ומקשה בכוונת מכוון של המשורר או הסופר. דברים שמזכירים לי כתיבה בתחום הצבאי מתנשאה מהסוג הזה: "לבסוף אני מגיע לטענה המועלית לעיתים תכופות יותר על ידי המשוררים בזכות עמימותם, כלומר הרצון להגן על יצירותיהם מפני פגיעותיהם של עם הארץ." [עמ' 41].
Comentários