במקרה קראתי שני ספרים העוסקים בימים האפלים של שנות השלושים של המאה הקודמת. ימים המבשרים את הימים השחורים משחור שיבואו אחריהם, ימים המכינים את הקרקע, מקשיחים את הלבבות ואוטמים את המוחות של הגרמנים, מחסלים את ההתנגדות וזורעים את זרעי הרצח, הקטל והמלחמה. בספרה הנהדר והחשוב, 'האורות כבים' (אפרסמון, 2019 [תרגום מאנגלית עידית שורר; אחרית דבר אירמלה פון דר לוהה) מתארת אריקה מאן את התהליך העובר על החברה הגרמנית בשנות השלושים, את הדיכוי, הפחד והתקרנפות - 'לא מאמינים למי שמשקר פעם אחת, אלא רק למי שמשקר תמיד'. אנחנו יודעים שלקח הרבה זמן אבל בסוף לא התממשה אמירתו של שר החוץ הבריטי ערב מלחמת העולם הראשונה, שנכונה גם לזו השנייה: "The lamps are going out all over Europe, we shall not see them lit again in our life-time". שני הספרים הבאים מתארים כל אחד בסוגה שלו, וכל אחד בסגנונו את האורות הכבים מעל גרמניה, אירופה ומעל העולם כולו.
ספרו של אריק ויאר - 'סדר יום' (ספרית פועלים, 2018, תרגום רמה איילון) עוסק בסיפוח אוסטריה ה'אנשלוס'. אבל מרחף על פני שנים ואירועים לפני ואחרי. הוא בוחר לפתוח בכינוס שנערך ב-20 בפברואר 1933, ובו נפגשו עשרים וארבעה "כמרי התעשייה הגרמנית" שייצגו את הישויות המשפטיות וגם המשפחתיות כמו אוׂפֶּל, סימנס, אגפא, באייר, טלפוּנקן, וקרופ (טיסנקרופ) עם הקנצלר שזה אתה מונה, אדולף היטלר. הם התבקשו לפתוח את ארנקיהם על מנת להבטיח את נצחונו של היטלר בבחירות. האם מכרו את נשמתם לשטן ובו בזמן קנו את נשמתו? כנראה. הם ימשיכו לקנות ולמכור את נשמותיהם ואת נשמות המדינות גם בהמשך וגם היום. ויאר כותב במאפיינים ההיסטוריוגרפיים-פילוסופיים שאפיינו למשל את קארל צ'אפק, כך על פי מתרגמו לעברית של צ'פאק ב'ביקורת המילים' - התעמקות בפרטים הקטנים שנתפסים ונחשבים לא אחת כשוליים, טפלים ובלתי רלוונטיים, ובפועל מתגלים כבעלי חשיבות מכרעת למהלך הדברים ולתיאורם. ובמילותיו של ויאר עצמו: "אנחנו מטילים על ההיסטוריה את כל כובד משקלנו, מעמידים פנים שיש לאל ידה לביים את גיבורי הסיוטים שלנו. לעולם לא נִראה את המכפלת המלוכלכת, את מפת השולחן המצהיבה, את לשונית הצ'ק, את כתם הקפה. המאורעות יתגלו לנו רק מהצדודית היפה שלהם." כך מתאר ויאר את האופן שבו שושינג קנצלר אוסטריה מזומן להיטלר בפברואר 1938 ולאחר מכן מגיש את התפטרותו לנשיא הרפובליקה שלא מקבלה ב-11 במרץ, את הצד הנאצי, ואת הקומי-טרגדיה הבירוקרטית: "הם הגיעו לו עד כאן, לגרינג, האוסטרים המטומטמים האלה! שיניחו לו כבר! אבל היטלר לא רואה את הדברים כך. מיקלס מוכרח לקבל את ההתפטרות, הוא שואג, שפופרת בכל יד; זאת פקודה. מפליא ריך העריצים המושבעים ביותר ממשיכים לכבד איכשהו את הרשמיות עד הרגע האחרון, כאילו רצו להראות שהם לא מכופפים את הנוהלים, בה בשעה שהם דורסים ברגל גסה את כל המוסכמות."[עמ' 66]. ויאר מתאר בקצרה גם את פארסת הפלישה לאוסטריה, את התרפסות של צרפת ובריטניה, את האנטישמיות האוסטרית, ואת אחרית "גיבורי" המעשה. הכתיבה הספרותית של ויאר אולי לא הייתה עומדת בסטנדרטים של מארק בלוך או של המחלקה להיסטוריה של צה"ל, אבל זה ספר נהדר ואף חשוב, המראה כי "האסונות הגדולים ביותר מתבשרים לא פעם בצעדים קטנטנים."[עמ' 71].
Comments