כמו כל שנה בסתיו

שוב יום הכיפורים מתקרב, ומעבר למשמעות הדתית והסמלית עתיקת היומין של המועד, הרי מאז 1973 הוא קיבל נפח אחר, אולי נוסף, בעקבות המלחמה שפרצה ב-6 באוקטובר. השבוע כאשר התקשרתי לידידי ומנטור ותיק, הוא אמר לי שהיום ששינה את כיוונה של מדינת ישראל הוא דווקא 8 באוקטובר 1973. כישלון התקפת הנגד, או מה שהיא הייתה, של אוגדה 162 לכיוון תעלת סואץ, היא זו שניפצה את ישראל שהייתה עד אז, ומשם אנחנו נעים לכיוון אחר. אפשר להתווכח על כך, אבל אין כל ספק שמלחמת יום הכיפורים היא אירוע טראומתי רב משמעות למדינת ישראל ולצה"ל.

ב-2003 לרגל 30 שנים התפרסמו לא מעט ספרים, שנה לאחר מכן פרסמתי מאמר קצר שעסק במצב המחקר והספרות של המלחמה - חקר מלחמת יום הכיפורים. את המאמר כתבתי בעקבות עבודה שעשיתי במסגרת לימודי תואר שני בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה [אגב, לאנשים ששואלים אותי (אף אחד) מאיפה הרעיונות והזמן לכתיבת מאמרים, אני מספר שרובם נוצרו מעבודות באוניברסיטה ומעבודת מטה שעשיתי בצה"ל]. כמובן שהייתה זו יומרה לסקור כך את מצב המחקר אז ב-2003, וגם עכשיו לסקור את מצב המחקר הנוכחי תהיה זו יומרה. לא עשיתי זאת השנה, אבל בכל פרויקט עריכה והבאה לדפוס של מחקר של המחלקה להיסטוריה של צה"ל שאני שותף לו, אני מתחיל בקריאת ספרים ומאמרים הקשורים אליו. השנה עסקתי [גם] במלחמת יום הכיפורים, כלומר באחד מחלקיה וממחוזותיה [הוא נמצא איפה שהוא בשלבי ההתקנה והעימוד], לכן במהלכה קראתי כעשרה ספרים הקשורים בלחימה בסיני, ואמרתי לעצמי מדוע לא לרכז עבורכם ועבורי את הסקירות שכתבתי עליהם.

ספרו האישי של מוטי אשכנזי מפקד מעוז בודפשט בתחילת המלחמה ולאחר מכן מוביל המחאה - הערב בשש תפרוץ מלחמה - הוא תיאור ההכנות של אנשי המילואים לתעסוקה במעוז, ותיאור של החיים במעוז המופצץ והמותקף, וכן את הניסיון לשרוד את תקופת המילואים הממושכת שלאחר עזיבת סיני. בהמשך מתאר אשכנזי את התהליך שהביא אותו לפתח במחאה אישית עד שמוסדה.

חלק מהספרים האישיים, אולי רובם, נכתבו כחלק מתהליך ריפוי אישי. שתי דוגמות שקראתי בשנה האחרונה: אחי-עמוס (מיכאל הרשקוביץ) לחם עם גדוד 100 של אהוד ברק בחווה הסינית ונפשו נשארה בחולות סיני. בספר 'מראה סדוקה - מלחמת יום כיפור מנקודת מבטו של לוחם הלום-קרב מהחווה הסינית' הוא מתאר את שרותו הסדיר, וגם את המלחמה. חלקו האמיץ של הספר עוסק בהכרה המאוחרת בפגיעה הפוסט טראומטית והטיפול המתמשך [וגם המאבק במשרד הביטחון להכרה בנכות]. הספר השני הוא של האמן יורם קופרמינץ - 'אוקטובר יומן מלחמה'. קופרמינץ מתאר במילים ובמשפטים קטועים את קורותיו. תחושת הבדידות בשדה הקרב, ללא אנשים מוכרים הוא מחפש שותפים - קשר לא ידוע ונהג מזדמן, אימת ההפצצות ופחד המוות, אובדן תחושת הזמן ואובדן החמלה, ההשפעות הפיזיות והנפשיות של המלחמה מתוארים ללא כחל ושרק וללא פילטרים.

ממבט לא מעמיק במיוחד [בטח יש על זה מחקרים] נראה שיש הבדל בין ספרים שכתבו חיילים לרגע [כלומר מילואים וסדיר שלא המשיכו בשרות] לבין חיילי הקבע שהמשיכו בשרות הצבאי אחרי המלחמה. דוגמה לספר שכזה הוא 'סערה באוקטובר' של תא"ל (במיל') אלישיב שמשי. שמשי שעוטר בעיטור מופת על תפקודו במלחמה, מתאר בצניעות, את השיקולים, את הפקודות, את גיבוש אנשי המילואים ליחידה מגובשת הלומדת את לקחי יום הקרבות ומיישמת למחר, את כאב הנופלים, ואת המהומה.

חוץ מזיכרונות אישיים, יש את הזיכרונות היחידתיים, חלקם נכתבו בצמידות למלחמה וחלקם ברבות השנים כאשר אנשי היחידות התרחקו ממנה והתפנו לחזור. דוגמה לספר זיכרונות יחידתי היא 'דרך האש' של גדוד 52. הגדוד בפיקודו של סא"ל עמנואל סקל היה ערוך בקו בגזרה הדרומית של התעלה, וכאשר יצא המג"ד מקבוצת הפקודות בחטיבה חלפו המטוסים המצריים את התעלה. סיפור הקרבות הפלוגתיים, המחלקתיים, הצוותיים ושל האנשים מתוארים בתמציות יבשושית אך ברורה וקשה. [אם כבר עמנואל סקל, השתמשתי גם בספרו 'הסדיר יבלום?' שקראתי בעבר והוא עומד בתווך שבין המחקרי לאישי].

אמנון רשף מפקד חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים עוסק רבות בשימור זיכרון החטיבה במלחמה ובמחקרה קרבותיה. ספרו לא נחדל! הוא נע בין המחקרי לאישי-אפולוגטי. רשף מתאר בדקדקנות את הקרבות, אך גם את תחושותיו כמפקד ואת התלבטויותיו כמנהיג, איפה להיות, איך להוביל כאשר היחידות נקרעות לגזרים, ואיך לטפל באנשים אחרי שנדם רעם התותחים.

אחד הקשיים או הכשלים במחקר ובכתיבה על מלחמת יום הכיפורים [ומלחמות ישראל בכלל] הוא החוסר בידיעה מה היה מה"צד השני של הגבעה". רוב החוקרים לא קוראים ערבית, וזאת בנוסף לכך שהארכיונים של הצד השני סגורים בכלל, ובפני חוקרים ישראליים בפרט. למרות זאת ניתן למצוא שימוש במסמכי שלל, כפי שעשה דני אשר בספרו 'לשבור את הקונספציה' (מערכות ומשרד הביטחון, 2003) [שגם בו עשיתי שימוש, אך קראתי בעבר]. מגידו עושה שימוש בזיכרונות קצינים מצריים בספרו. להדיוטות כמוני לא נותר אלא לקרוא את התרגומים המעטים שנעשו מזיכרונותיהם. רמטכ"ל הכוחות המזויינים המצרים סעד אלדין אלשאזלי היה איש צבא מקצועי וזה מתבטא לפחות בשני פרקים בספרו 'חציית התעלה' - פרק 'השיקום' העוסק בבניין הכוח ותכנון מבצעי לקראת המלחמה. הניתוח של המגבלות הפוליטיות, המדיניות והצבאיות וההכנות בהתאם לכך הוא מרתק. לדעתי חובת קריאה לכל מי שעוסק בכך בצה"ל. הפרק השני הוא הניתוח המקצועי של ההצלחה והכישלון במלחמה.

פרסום מחקרים יסודיים המבוססים על מקורות טובים כמו רשתות קשר, צילומי אוויר בזמן הלחימה, מחקרי היחידה לאיתור נפגעים שנעשו מיד בשוך הקרבות, יומני מבצעים ופחות על זיכרונות קרובים ורחוקים, סבל בחסר. בעיקר מסיבות של הסתרה מוצדקת והסתרה שאיננה מוצדקת. בכל מקרה, כפי שמציין יואב גלבר, מחקרים שכאלה החלו להופיע לפני כעשור כאשר השניים הבולטים הם ספרו המונומנטלי של שמעון גולן על הדרג האסטרטגי במלחמה - 'מלחמה ביום הכיפורים' וספרו של אלחנן אורן - 'תולדות מלחמת יום הכיפורים' שניהם פרי מחקרי המחלקה להיסטוריה של צה"ל. אמנם לא קראתי את ספרו של גולן שוב השנה, אבל לא ניתן בלעדיו לכתוב על המלחמה כיום. אבל קראתי ספר צנום יותר של גולן העוסק בהפרדת הכוחות שלאחר המלחמה - 'הפרדת כוחות בצל התשה'. הספר בוחן את המשאים ומתנים בין ישראל למצרים ובין ישראל לסוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים. הבחינה היא מנקודת המבט הצבאית-ביטחונית, כאשר המקורות העיקריים למחקר המדוקדק מצביעים על המעורבות של צה"ל ועל הוויכוחים בתוכו על הפרדת הכוחות. ויכוחים המעידים על הזעזוע שבו נמצא צה"ל ועל חוסר אמון בין מפקדיו.

הספר האחרון שקראתי על המלחמה בסיני, הוא ספרו של עודד מגידו - 'חמוטל ומכשיר לא בידינו'. מגידו אמנם לחם באחד מתשעת הקרבות על היעדים הללו, אבל ספרו הוא מחקרי במהותו ולפחות הוא לא אפולוגטי. מכיון שרק כתבתי עליו לפני שבוע. לא נרחיב עליו.

תקראו ותהיו נחמדים [ואם אתם שואלים למה על מלחמות, פשוט תזכרו שהן מתעניינות בכם, אז כדאי שתתעניינו גם אתם בהן].

ויש גם שיר - שילוב מעניין בין איה כורם ובין שי אברמסון החזן הצבאי הראשי ושילוב של 'מי באש' ושל 'נתנה תוקף'.

#ספר #מלחמתיוםהכיפורים