לא צריכה שיסבירו לה

שער 'בניניה מקיאוולי' של שרלוט פרקינס גילמן

זה ספר על אחת שלא צריכה שגברים יסבירו לה דברים, כפי שפרסה את משנתה רבקה סולניט בספרה שקראתי לפני חודש - 'גברים מסבירים לי דברים' (אסיה, 2020 [תרגום תמר משמר]). אני לא בקיא בהתפתחות החשיבה המגדרית והפמיניסטית, אבל דומה שסולניט עומדת על כתפי ענקיות, שאחת מהן היא שרלוט פרקינס גילמן שכתבה ב-1914 את 'בניניה מקיאוולי' (לוקוס, 2018 [תרגמה תמר רפאל]). פרקינס גילמן, אני למד מקריאה שטחית במרשתת, אכן הייתה מפורצות הדרך, שעדיין לא נסללה לגמרי לשיווין הנשים, משהו אמר רמזור אדום? דומה שמרכיבים רבים בביוגרפיה האישית שלה משולבים בספר ומשוקפים בדמות של הגיבורה 'בניניה' ובדמות האם שמהווה בתחילה תמונת ראי, אך גם מצביעה על איך הנשים יכולות לסייע לעצמן: "מטרות בחיים: לגדול. להיות הכי גדולה שאני יכולה - בכל המובנים. להשתמש בכוחות שלי כדי לסדר דברים כמיטב יכולתי." [עמ' 220].

רדי מיד - צלם בעז לזמנוביץ

בניניה מקיאוולי היא מקיאווליסטית טובה. משום מה השער האחורי מכתיר אתה כנוכלת: "אבל לא נוכלת רגילה, כי אם נוכלת טובה. בגיל צעיר היא מבינה ש"הטובים" בספרים מתוארים תמיד כתמימים, חסרי כל יוזמה, אנשים התולים את גורלם בידי ההשגחה העליונה, ואילו "הרעים", חורשי המזימות, מפעילים את שכלם ושולטים בגורלם". לטעמי הכינוי נוכלת מקטין אותה, ומה גם שהמחברת ואולי המתרגמת משתמשת במונח "נבלים טובים", אך גם זה נראה לי חסר מהדמות שנוצרת בסיפור: "ולי בתור ילדה קטנה, נראה שמה שחסר לנו זה אנשים טובים עם שכל. לא רק אנשים טובים סבילים ונידפים, אלא אנשים טובים פעילים וחיוניים שיכולים להפעיל את הראש. "נבלים טובים! זה מה שאנחנו צריכים!" אמרתי לעצמי. "למה לא כותבים עליהם? אין כאלה בעולם?" אני מעולם לא מצאתי אחד כזה, לא בספרים ובסיפורים האהובים עליי ולא בחיים האמיתיים. לאט-לאט גמלה בלבי ההחלטה להיות כזאת בעצמי!" [עמ' 11]. כילדה, נערה ואישה צעירה וכבת לאב לא יוצלח, מעט שתיין ורודן בעיקר כלפי האם, היא מחליטה להשתמש בשכלה ובכישורי התכנון והעבודה שלה כדי לפעול ולסייע קודם כל לעצמה ולבנות את החיים כפי שהיא שואפת להן, ותוך כדי כך לסייע לאחרים ובעיקר לאמה הסובלת משתלטנות האב. הסיפור המובא מפיה של בניניה מתאר את המהלכים לאורך שנים שבהן היא נוקטת על מנת לעמוד בתכנית.

חלונות שבורים - צלם בעז זלמנוביץ [רמת הגולן 2020]

פרקינס גילמן מציגה באמצעות בניניה את הצורך של הנשים לעשות בעצמן כנגד המשקל הגברי-חברתית. דבר המודגם אגב, בבמת הפרסום הראשונית של הספר, המגזין החודשי The Forerunner. פרקינס גילמן ערכה אותו וגם כתבה את כל המאמרים, והסיפורים שפורסמו בו. וכן מדגישה פרקינס גילמן את הצורך של הנשים לשתף פעולה אחת עם השנייה [כפי שגם מדגישה מרגרט‭ ‬אטווד ב'סיפורה של שפחה'], כפי שמודגם באמצעות מספר דמויות בהן מנהלת המשק-הטבחית בבית המשפחה, וכן הכומרה שמשמשת סעד רוחני לאם. אלימות האב איננה אלימות פיזית, אלא מניפולטיבית באמצעות שיח משפיל, ושכנוע נפשי אלים. אולם זו איננה המשקולת היחידה שהנשים צריכות להסיר: "אחרי הכול, לא אבא, ככוח חיצוני, הוא שהשאיר את אימא במעמדה זה; היו אלה התפיסות שלה בנוגע לחובותיה, בעיקר, היא חשבה שהיא חייבת להיות כנועה וצייתנית וכל זה; היא הייתה כבולה בכבלי השקפותיה שלה. יש כאן מנה גדושה של פילוסופיה - אני רואה זאת. ויש כאן גם הרגל. אם מתעמרים בך ומתנשאים עלייך תמיד, ואף פעם אין לך הזדמנות לעשות משהו בעל ערך, זה אכן מעצבן - וגורם לך להאמין שאת חסרת ערך." [עמ' 239]. כמובן נשאלת השאלה האם המניפסטיות של הכותבת לא משתלטת על העלילה? לרוב לא, ויש עניין בתיאור האירועים והתחושות של בניניה, למרות ואולי בגלל המסר של פרקינס גילמן רוצה להעביר.

#ספר על אישה שלא צריכה הסברים מגברים, סיפור של העצמה עצמית ומאבק מחושב כנגד הסביבה הגברית, באופן חי, שמח וציני. מומלץ לא רק לחובבי הספרות המגדרית. ותקנו מההוצאות לאור העצמאיות.

אנחנו כבר במקום החמישי במספר הנדבקים ל-100K, עוד מאמץ קטן ותוכלו לקרוא ולהיות נחמדים.

ויש גם שיר, שאני לא בטוח שהוא מתאים

Since I was a little girl I knew what I wanted

One day I would see the world and make my mark on it

Put in time, sacrificed never thought of thinking twice

#ספר #בניניהמקיאוולי #פרקינסגילמן #לוקוס