מה זה ספר טוב? איך מגדירים ספר מצוין? בספרי עיון, אם אני מבין מעט בתחום, למשל בהיסטוריה, אפשר מעבר ליכולת הסיפורית, להתבונן גם במקורות ובאופן השימוש בהם. אבל בספרות הרי מדובר בטעם. לא? יש כמובן טענה לגבי ידע אובייקטיבי למה זה ספר טוב. לא מזמן ננזפתי במרשתת בעקבות פוסט בו הצגתי כמה מספרי המינגוויי שקראתי. הטענה כלפי טעמי הספרותי, אם יש כזה, הייתה, שעלתי תרגומים ארכאיים ואילו המינגוויי הוא מאבות השפה מודרנית ולכן לא קראתי המינגוויי. טוב, אין לי מושג מה זו שפה מודרנית, אבל אני חש ש'הזקן והים', גם בתרגומו המיושן של יצחק שנהר, הוא ספר מצוין. כנראה שאם לא צריך להסביר למה מבחינה 'מדעית', למרות שיש בכך עניין והרחבה, אז הספר טוב מבחינתך הקורא. בכל מקרה, הקדמה ארוכה הייתה בשביל לסבר לעצמי, בעיקר, למה 'וקולדה' שכתבה לוסיה פואנסו (תשע נשמות, 2020 [תרגום מצוין של פרידה פרס-דניאלי]) הוא מהספרים המצוינים ביותר מתוך 75 שקראתי עד כה השנה, ובכלל.
פואנסו בכתיבה זורמת, חובטת ומדויקת, ובשילוב אזכורים היסטוריים ברורים ומרומזים לוקחת אתנו למעקב אחרי מסעו של חוסה, אדם בודד, מזדקן, צמחוני, המנסה לשמור על בריאותו, לדרומה של ארגנטינה, ואחר המפגש שלו עם לילית ילדה-נערה הסובלת מבעיות גדילה ועם משפחתה. דרכם וגורלם של הרופא ושל המשפחה נקשרים זה בזה. מסעם לוקח אותם ב'דרך המוות' במדבר אל ברילוצ'ה. עיירת האגמים והסקי בפטגוניה שנופיה האלפיניים מזכירים את אירופה, והיא זוכה כיום לפופולריות בקרב התיירים ובהם גם הישראלים. אבל אנחנו בסוף שנות ה-50, המוסד לוכד את איכמן, והרופא הגרמני שבורח ביחד עם מזוודתו היחידה והמחברות שבהן הוא משרטט גופי או גופות אדם ובעלי חיים ומציין נתונים, הוא יוזף מנגלה מלאך המוות מאושוויץ. בברילוצ'ה, הוא משתכן בקרבת לילית ומשפחתה, באכסניה שהם מנהלים, זוכה לכבוד ויראה מאנשי הסביבה שרבים מהם הם נאצים נמלטים או אוהדיהם, וחוזר ל'תחביביו' הישנים, למה שהוא רואה כייעוד - ניסויים בבני אדם - הרצון לטוהר הגזע, והרצון להגיע לכך גם על ידי הבנת תאומים, ויכולת שכפול גנטית.
במקום אחר נכתב על מנגלה ולעל האובססיה הרצחנית שלו כלפי תאומים: "קשה שלא להיתקף תדהמה לנוכח הנאיביות המדעית שלו, הסאדיזם שאפיין את ניסוייו וההפקרות והבזבוז שנהג במשאביו היקרים – התאומים עצמם. אין לנו אלא להסיק כי הטירוף של המעללים הנאציים בכללותם היה טוטלי עד כדי כך שהכריע את הדיסציפלינה המדעית וריסק את התבונה המדעית הרגילה. גם אם יתגלו רישומיו אי פעם אין כמעט סיכויים שיהיה בהם עניין רב לחוקרי תאומים, לבד מאשר כדוגמה מתריעה על מה שקנאות פוליטית יכולה לעשות לדחף המדעי." אבל פואנסו, אוחזת בגרון הקורא, חובטת בנשמתו, מחרידה את מחשבתו, דווקא באמצעות הקרבה האנושית שהיא יוצרת בין חוסה ללילית, בגלל האופן הערמומי שבו הוא משתלט ומנצל את החולשות של הסובבים, ובסיוע הכריזמה האכזרית הנרמזת שלו, המושכת את לילית לקורים שהוא טווה סביבה: "זה לא היה האופן שבו אמר את זה. זה היה המבט מזווית העין, שנמשך בקושי שבריר שנייה. הדם קפא בעורקיה".
Comments