מבצע ליטני – מה מחפשים ואת מי שואלים

כותרת ידיעות אחרונות ב-15 במארס 1978 - המקור דף הפייסבוק רגעים היסטוריים

מבצע 'ליטני' (שנקרא בתחילה "אבי החכמה") נערך בסוף חורף-תחילת אביב 1978, הוא מבצע "קטן" אשר נבלע בין העוצמה וההלם של מלחמת יום הכיפורים בסתיו 1973, ובין מבצע שלום הגליל של קיץ 1982 שבו השתתף הסד"כ היבשתי, האווירי והימי הגדול האחרון שנלחם כנגד צבא מדינתי סדיר – סוריה, וכנגד צבא מחבלים – אש"ף. במבצע שתוכנן בעקבות הפיגוע הרצחני בכביש החוף של מוצאי השבת 11 במארס והחל בליל 15-14 בעקבות דחיות שנבעו ממזג האוויר וגם ממוכנות הכוחות, סד"כ של שתי אוגדות מוקטנות מאוד כבש במהלך כמה ימים את דרום הלבנון, למעט מרחב צור, עד הליטני. זאת כמעט ללא התנגדות ועם יחסית מעט אבדות לכוחות צה"ל. להן דברים שהרצתי בכנס "איך חוקרים מלחמה" של המחלקה להיסטוריה של צה"ל, המחלקה להיסטוריה כללית בר-אילן ומערכות שהתקיים ב-6 ו-7 באפריל 2021. הכנס לא עסק בנושא עצמו - מבצע ליטני, אלא בשיטות מחקר, וכך גם ההרצאה.

בדצמבר 1998 פרסמה המחלקה להיסטוריה של צה"ל, מחקר אודות המבצע בסיווג סודי. את המחקר ערך וכתב סא"ל (במיל') אלחנן אורן,[1] מבכירי החוקרים של המחלקה שנודע בציבור הרחב בעיקר במחקר הכולל שכתב על מלחמת יום הכיפורים. לפני זמן, עוד בטרם הקורונה, החליט רמ"ח היסטוריה, אז יגאל אייל, להטיל עלי במסגרת תפקידי כ"מוציא לאור" של המחקרים הישנים של המחלקה, לרענן את המחקר ולהוציאו לציבור. כבר בסקירה הראשונית, ולאחר ששמעתי את דעת חלק מחוקרי המחלקה, הוחלט שנרחיב את המחקר.

כאן, נשאלות שתי שאלות בסיסיות, כמו בכל מחקר, למה לחקור את מבצע ליטני, ואם כן מה לחקור? שתיהן נשענות על השאלה – מה מעניין במבצע? התשובה לשאלה הזו, מעבר לכך שתענה על שתי השאלות הראשונות, תכווין את החיפוש אחר מקורות ראשוניים ומקורות משניים. בדברי הקצרים אנסה להשוות בין גישתו של אורן שהתעניין בדרג המדיני-האסטרטגי של המבצע, ופירט מעט יחסית את העשייה הטקטית, לבין התעניינות שלי בדרג הטקטי ובלחימה בשטח. נראה איך השוני בעניין משפיע גם על המקורות.

רמ"ח ההיסטוריה שבתקופתו פורסם המחקר של אורן, יגאל אייל בקדנציה הראשונה שלו, מציין בהקדמתו למחקר ש"מאחר ולבנון נמצאת מאז שלהי 1970, במוקד פעילות הלחימה של צה"ל, ראתה מחלקת היסטוריה צורך להוסיף נדבך נוסף במאגר 'זיכרון הלחימה' של צה"ל, כדי להעשיר את המפקדים ובתי הספר הצבאיים, לצורך לימוד והפקת לקחים." מבצע ליטני, לדעת אייל, "בהיקפו מסמל את השינוי בתפיסת מדיניות הביטחון כלפי לבנון [...] מסמל שינוי נוסף בפעולות הגמול – מעבר 'ממכות' נקודתיות לכיבוש שטח כדי להשמיד תשתית, להרחיק את המחבלים מגבולה של ישראל, לערער את שליטתם בשטח ולסמן לגורמי הכוח בלבנון, כי ישראל נוטלת את היוזמה ומממשת את זכותה להבטיח את ביטחונה בכוחות עצמה, כל עוד אין ממשל יציב בלבנון המסוגל ומעוניין לעשות זאת." ליטני הביא גם ליצירת חיץ ביטחוני בין ישראל לדרום לבנון הוא אזור דרום לבנון (אד"ל), ובנוסף נוצרה מעורבות בין לאומית בבעיה הלבנונית של ישראל בדמות יוניפי"ל.

לכן עוסקים שני הפרקים הראשונים במחקרו של אורן בתולדות התפתחות הסכסוך הישראלי-מחבלים בלבנון והשפעת מלחמת האזרחים. לצורך תיאור העניינים הללו השתמש אורן במקורות משניים שעיקרם מחקרו של שמעון גולן על הרקע לשל"ג,[2] כתביו של ראובן ארליך (אבי-רן) והספר היחידי עד אותה שנכתב על אד"ל מאת בתיה המזרחי.[3] פתיחת המחקר אפשרה להרחיב את "הרקע" גם באמצעות מקורות משניים חדשים. למשל, הקמת "הגדר הטובה" והקשר עם הנוצרים בדרום לפני מבצע ליטני. עניין רב חשיבות להתפתחות התשתית הפיזית והתפיסתית של מבצע ליטני, שנדון היטב במחקרו של ארז מייזל על המיזם, ובמקורות שנאספו עבור עבודות בפו"ם.[4]

אנדרטה לזכר שלושה מחיילי גדוד 51 שנהרגו בהתהפכות נגמ"ש במהלך תנועה מבצעית ב-18 במארס 1978

המבט העיקרי של אורן הוא לדרג המטכ"לי, המגולם ומסופר בעיקר על ידי רמטכ"ל המבצע – רא"ל מרדכי גור. ואם אני הקטון יכול להעביר ביקורת על אורן, זה בעיקר בהקשר זה. גור, היה מאלה שאינם דואגים להיסטוריה, הם כותבים אותה. אם רק נציין את ספריו פלוגה ד', כיבוש העיר העתיקה, ואת ספריו שיצאו לאחר מותו על תקופתו בפיקוד הצפון ותקופת רמטכ"לותו.[5] ולא נשכח את עזית הכלבה הצנחנית. בספר 'ראש המטה הכללי' מופיע תיאור מפורט של המבצע, תיאור שפורסם כבר ב-1983 לציבור.[6] מכמה מרואיינים שמעתי על כנס סיכום המבצע שהתקיים בראשותו של גור בבית ספר למ"כים מיד בשוך הקרבות. שם תוחקרו המפקדים על ידי גור בקפדנות. אורן מסיבות שאינן נהירות לי הסתמך כמעט באופן בלעדי על דבריו של גור בכתב היד של ספר ראש המטה הכללי. לא רק בהקשרם של דיוני הממשלה והפגישות עם הדרג המדיני והצבאי הבכיר, ששם ניתן היה להביא מדי פעם מתיאוריו הססגוניים אך העניינים של גור. בדרג זה חסרות אצל אורן, חלק מהסטנוגרמות של דיוני הממשלה, ושל מפגשיו גור עם שר הביטחון. אולם אורן משתמש בדבריו של גור גם בתיאור חלק לא מועט מהמתרחש בדרג הלוחם, המערכתי-הטקטי. כאמור, גור עשה עבודת הכנה יסודית לקראת כתיבת ההיסטוריה של המבצע, הוא אגב מרחיב את תיאור הדרג הטקטי יותר מאורן.

אולם אנחנו החלטנו שהדרג הטקטי - הלוחם מעניין אתנו. זה מתוך ההנחה, כפי שכתב יורם יאיר (ייה) בספרו על לחימת חטיבה הצנחנים בשל"ג, ש: "מבצע ליטני שימש מקור בלתי=נדלה ללקחים ולמסקנות לגבי דרכי הלחימה במחבלים באזור דרום לבנון. אם הפשיטות הקודמות הביאו בעיקר להשתפרות לקראת הפשיטות הבאות, הרי שמבצע ליטני, יותר מכל דבר אחר, לימד את הבעייתיות של הלחימה במחבלים במלחמה חזיתית בשטחים האופייניים ללבנון כאשר מופעלת כל עוצמתו של צה"ל על אמצעיו השונים."[7] עניין זה הצטרף לנושא נוסף שעמד לנגד עיינינו כשבאנו להרחיב את המחקר. היותו של מבצע ליטני נקודת ביקורת ומבחן לבניין הכוח של צה"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים בדרך לשל"ג. כפי שאמר מוסה פלד, מפקד גייסות השריון באותה עת, באחד מכנסי הפקת הלקחים: "כיוון שמפיקים לקחים גם מתרגיל, ואפילו שלדי, בוודאי יש להפיק גם מ"תרגיל" שכזה. ונדמה לי שהלקח העיקרי, שאני לפחות יכול להעיד עליו, איזה מן צבא אנחנו עשינו. זאת אומרת אנחנו יכולים דרך מבצע כזה, למרות המגבלות של המלחמה שהייתה כאן, להשיב על [השאלה] איזה צבא אנחנו בנינו מאז מלחמת יום הכיפורים? איזה רוח? האם הוא מוכן? לאיזה שיתוף פעולה הגענו? השאלה הזו נשאלה באולם הזה לפני זמן לא רב. ולפי דעתי כל מי שפקפק בשאלה, או פקפק מהי התשובה? לפי דעתי יכול לתת תשובה בריש גלי, שיש לנו צבא המוכן למלחמה..."[8]

משום כך כתבנו סקירה כללית של בניין כוחות היבשה, בעיקר, מאז 1973. למחקר בניין הכוח, יודע כל מי שמוחו בראשו יש לפנות קודם כל לחוקר המחלקה ד"ר זאב אלרון, שהוא למרבה הצער, מהיחידים שחוקרים את בניין הכוח של צה"ל. כך חוסכים זמן. זאב הפנה לתכניות העבודה השנתיות של צה"ל שנותנות תמונת כללית על הסד"כ בתכנון והנבנה ועל הרכש המתוכנן. הגם שאנחנו יודעים שיש מרווח בין התכנית לביצוע בפועל. דוגמה מעניינת לכך היא הקמת חטיבת בית הספר למ"כים, כלקח מהמחסור בכוחות חי"ר ב-1973. לתיאור עניין זה נעשה שימוש בפקודות ארגון. לשימוש בפקודות ארגון יש גם כמה חסרונות. הראשון שהן משקפות פעמים רבות תהליך בדיעבד, והשני, כרגיל, הפער "הטבעי" בין אג"ם-תוא"ר לבין המציאות בשטח. אך בעיקרון הן מספקות תמונה סבירה, בעיקר שיהיה קשה, למשל, לספור את הצל"ם שנקבע שינופק בפקודה. לצורך השלמת תיאור תהליך הפיכת בית הספר לחטיבה, נזקקתי לראיונות מובילי התהליך – המח"ט, איציק מרדכי, ולשני המג"דים שנותרו בחיים – גבי פארן ושלמה רביד. השלישי, אברהם אלרן (ממושי), נהרג ב-1985 בלבנון. הם כמובן לא יכולים להביא פרטים מדויקים ותאריכים, אבל סיפקו רשמים ותיאור של תהליכי הקמת החטיבה, כגון תרגילי מפקדות וחפ"קים, הקמת כוחות משנה במילואים והצטיידות. בחינה דומה כללית באופייה נעשתה ברמת החילות, ובחלק מהיחידות הנוספות. כאן יכולים גם ספרי התו"ל לספק רמזים על כיווני בניין הכוח, אם כי גם בין התו"ל ובין השדה, יש לעתים מרחק. עניין נוסף בבניין הכוח היא השפעת מה תרחיש הייחוס שאליו התכונן צה"ל באותן שנים. מה שברור שאין מדובר בלבנון, אלא הזירה המזרחית בעיקר סוריה. הדברים מפורטים בתכניות העבודה השנתיות, בסיכומי התרגילים, וכמובן בדברי המפקדים, הן בתחקירים מיד לאחר המבצע והן בראיונות.

כל אלה לא היו במוקד מחקרו של אורן, כך גם לא שלב ריכוז הכוחות לשטחי הכינוס. נושא זה מעניין ורלוונטי שכן הוא מצביע על מוכנותם המעשית של הכוחות, ועל היכולת או אי היכולת להוציא בפועל בזמן קצר מבצע מורכב עם סד"כ גדול. בתחילה תכנן המטכ"ל להוציא את המבצע תוך 24 שעות. אולם הוא נדחה לליל 15-14 במארס. הסיבה הישירה, היא מזג האוויר הגשום והסוער. אולם בחינה של תחקירי המפקדים ובעלי תפקידים נוספים, מצביעה על כך שהיה קושי רב ביציאה מאורגנת ומסודרת בערב יום א', ורבים ברכו על הדחיות. על כך ניתן ללמוד, כאמור מהתחקירים שנערכו למפקדים ומהתחקירים והסיכומים ביחידות ובחילות. כאן לראיונות שנערכו יותר מארבעים שנים לאחר המבצע יש יתרון. המפקדים מביעים אמירה יותר ברורה "שלא היינו מוכנים", דבר שהיה קשה יותר להיאמר כאשר האיש נשא עוד בתפקידו. עוד נקודה שניתן להצביע עליה בהקשר זה היא שהתחקירים מתמקדים לרוב בשרשרת הפיקוד, ואילו בעלי התפקידים האחרים משמיעים את קולם לרוב בתחקירים החיילים או היחידתיים.

מכאן אנחנו עוברים למחקר ולתיאור הקרבות במבצע. כפי שכתב, ועכשיו אני צריך להתהדר בנוצות של אינטלקטואל צבאי, מייקל הווארד במבוא ל'העבר כפתח דבר': "במרכז ההיסטוריה של המלחמה מוכרח לשכון חקר ההיסטוריה הצבאית – כלומר, חקר פעילותם המרכזית של הכוחות החמושים, כלומר, לחימה."[9] הללו שכללו מפגש עם אויב הם מועטים יחסית, ואולי קשה להסיק מהם מסקנות כלליות, לכן נעשה ניסיון לתאר את הפעלת הכוחות כפי שתוכננה ובוצעה. הרחבת הרזולוציה של המחקר לדרג הטקטי ולקרבות, חייבה לחפש חומרים נוספים לאלה שאורן השתמש בהם. כפי שנאמר, על ידי פרופ' אלון קדיש, בדיון זוטא בוואטסאפ של זקני המחלקה להיסטוריה: "כללי ראשית בסיסיים, הם "גוי המשיח לפי תומו", שאיפה מתמדת למקסימום עדויות להצלבת מקורות, והבנה מיטבית של ההקשר, כולל הנפשות הפועלות הרלבנטיות והיחסים ביניהם."

קברו של סמל אלכסנדר לזר ז"ל שנהרג בקרב ב-19 במארס 1978 ליד כפר קנא

העדויות שעומדות לרשות החוקר את מבצע ליטני הם בעיקר תחקירים רבים יחסית של המפקדים בשבוע-שבועיים שלאחר סיום הלחימה, החל מ-21 במארס 1978, מחברות קציני ההיסטוריה במפקדות האוגדות – דוד ענבר ומתי גרינברג, וסיכומי היחידות. גם דוחות המכילים פירוט כמותי מסייעים להבין, לפחות את הנפח של התשומות שהושקעו בקרבות. דוגמה מצוינת לכך הוא הדוח של גדוד שריון 74. בהתאם למסורת השריון דאז, ומשום שהלחימה הייתה קצרה ומוגבלת, מפורטת התחמושת שנורתה על ידי כל טנק ובאיזה שלב. כך לדוגמה, כאשר אחד המרואיינים סיפר שקיבל פקודה לירות על הבופור מטווח רחוק מאוד, ולאחר כמה פגזים טען שזה בזבוז תחמושת ולכן חדלו. הדוח מגלה שנורו 91 פגזים לעבר הבופור, אבל כאמור מדובר בתשומה. עדויות בתחקירים ובראיונות מגלות שהבופור לא כל כך התרגש מהירי.

חוקר המחלקה להיסטוריה לדורותיה שכתב הכי הרבה רבי-מכר - שרגא גפני, הוא און שריג או אבנר כרמלי או יגאל גורן או איתן דרור ועוד כמה, סיפר: "למדתי מההיסטוריון הצבאי מרשל שאחרי הקרב אנשים זוכרים 80 אחוז. מהקרב שבוע אחרי הקרב 40 אחוז וחודש אחרי הקרב 40 אחוז ממה שהיה ו40 אחוז ממה שהיו רוצים שיהיה, ולכן יש לחקור אחרי הקרב כל פרט כל חייל ויש לשלב הכל לבסוף בתשבץ הענק של תיאור כל פרט בקרב". אורן לא ראיין את המשתתפים. זה אחד מהיתרונות ומחסרונות של מחקרו. הוא ויתר על הבעייתיות של הראיונות ושל הזיכרונות. אין צורך לחזור על החסרונות המחקריים של הראיונות, ועוד רבות ידובר על כך בהמשך הכנס. אנחנו החלטנו לראיין, מכמה סיבות. הראשונה. חשוב שגיבורי העלילה, לפחות הראשיים, יזכו להביע את הידוע להם ואת עמדתם. מכיוון שאין הרבה דברים ויכוחיים במבצע (למעט אולי פגיעה בשבויים), לא התקיים כמעט ויכוח עם זוכרים אחרים אלא רק עם הזיכרון האישי. כאן באו לידי ביטוי התחקירים הרבים שעשתה המחלקה להיסטוריה מיד בסיום המבצע, ובכך הניחה תשתית מוצקה יחסית של תיאור הקרבות, ולאפשרות הצלבה עם הראיונות המאוחרים.

חשיבות נוספת של הראיונות היא בהגעה לחומרים שלא נמצאו, בין אם הם לא קיימים בארכיונים ובין אם הם קיימים אך לא נגענו בהם. כך צולמה מחברת שכתב מג"ד 50, יאיר רפאלי ובה תיאור המבצע לפרטיו מנקודת מבטו, יתכן שנכתבה שכהכנה לתחקיר שנערך לו, והתקבל צילום של הסיכום המפורט של גדוד 74 מידי המג"ד, עוזי קרן, שדרש נלמד ונתכונן כמו שצריך לראיון איתו. ראיון הוא עוד מקור שניתן להצליב אותו עם עדויות נוספות, בהתחשב במגבלות הזיכרון. וכן נמצאו פריטים נוספים ובכללם מפות ותמונות.

היבלעות המבצע בין שתי המלחמות, גורמת לו להיטשטש בזיכרון מהר יותר מאשר זיכרונות מיום הכיפורים או משל"ג (או מבצעים טראומתיים יותר). כאשר מרואיין, ולא אחד מהם, התחיל את דבריו והסבריו במשפט: "המבצע התחיל בעקבות הירי בשגריר בלונדון..." די ברור שליטני איננו מיוצב בזיכרונו, הוא לא היה זקוק לסיפור של המבצע, ולא עיבד אותו במהלך השנים, ולכן איבד אותו.

היבט של היבלעותו של המבצע נמצא גם בביוגרפיות ובאוטוביוגרפיות של מפקדי המבצע. האזכורים הם מעטים ומצומצמים. לדוגמה, בביוגרפיה שנכתבה על ינוש שהיה אלוף הפיקוד במבצע הוא מוזכר בעמוד וקצת, והדברים אודותיו שגויים, כגון הקביעה שגבי אשכנזי היה מג"ד במבצע ולמעשה היה סמג"ד גדוד 12 ואף נפצע בכיבוש תל עכוש בבוקר 15 במארס; ומינוי שאול מופז כמג"ד 202 במבצע במקום שבתאי פלוג ועוד ועוד..[10] יעלון שהיה מפקד סיירת הצנחנים במבצע מתאר אירוע לחימתי אחד, שאר המבצע שבו לא פגש אויב, לא מוזכר בפירוט, וגם לא נזכר בראיון שערכתי איתו.[11] ניתן להבין אותו.

חלק מהמפקדים כאמור כתבו זיכרונות ואחדים מרצים על המבצע, ולכן הם מצוידים במצגת ובזיכרון על המבצע. חלקם מתבסס על מחקר שעשו ודומה שבעיקר על זיכרונם. מכיוון שבאתי מצויד לראיון בלימוד מקדים ובדגש על התחקיר/הראיון שנערך להם מיד אחרי המבצע יכולתי לדעת איפה הם יודעים ואיפה הם זוכרים.

לסיכום, בסקירה הקצרה ראינו כיצד הנושאים שבהם מתעניין החוקר משפיעים על המקורות שבהם הוא משתמש וזאת באמצעות מבצע ליטני שנחקר על ידי אלחנן אורן לפני 20 שנים וכעת מורחב המחקר על ידי.

[1] אלחנן אורן, מבצע "ליטאני" מארס 1978, מחלקת היסטוריה, דצמבר 1998. [2] מה שיהפוך לשמעון גולן, של"ג בלבנון – קבלת החלטות בפיקוד העליון במלחמת "שלום הגליל", תוה"ד-המחלקה להיסטוריה, משרד הביטחון ההוצאה לאור ומודן, 2017. [3] Beate Hamizrachi, The Emergency of the South Lebanon Security Belt, New York, 1988. [4] ארז אל"ם, "'תקופת מעבר' – מיזם הסיוע לתושבי דרום לבנון (מרס – נובמבר 1976)", בין הקטבים 1, פברואר 2014, עמ' 156-97. [5] גור, מוטה, ראש המטה הכללי, מערכות, 1998. [6] גור, מרדכי, "מבצע ליטאני", בתוך שמואלי, אבשלום, סופר, ארנון, וקליאוט, נורית (עורכים), ארצות הגליל, חלק ב, חברה למחקר מדעי שימושי אוניברסיטת חיפה בע"מ, משרד הביטחון, גסטליט חיפה, עמ-גע, 1983, עמ' 876-869. [7] יורם יאיר (ייה), אתי מלבנון, מערכות, 1990, עמ' 11-10. [8] מצוטט מתוך בני מיכלסון, "השריון במבצע ליטני", שריון 53, אוקטובר 2018, עמ' 16. [9] מייקל הווארד, "היסטוריה צבאית וההיסטוריה של המלחמה", בתוך ויליאמסון מארי וריצ'רד הארט סינרייך (עורכים), העבר כפתח דבר, מודן, מערכות ותוה"ד, 2014, עמ' 35. [10] אילן כפיר ודני דור, ינוש, כנרת זמורה-ביתן, דביר, 2017. [11] משה יעלון, דרך ארוכה קצרה, ידיעות אחרונות, 2008.