מהגרת קריאה וכתיבה

שער 'האנאלפביתית' של אגוטה קריסטוף

בעולמנו הקט כולם כותבים. הנה גם אני כותב עכשיו, זורק מילים ומשפטים לחלל האוויר והמרשתת. תופס נפח מועט בקשב של היקום וכמה ביטים בשרתים של WIX או ברון שודד אלקטרוני אחר. יש המצטטים את אוסקר ויילד באומרו: "בעבר, אנשים מלומדים כתבו ספרים, והציבור קרא אותם. כיום, הציבור כותב ספרים, ואיש אינו קורא אותם." מי יודע האם אמר זאת, ואיך הוצא מהקשרו? אבל בכל מקרה התשוקה לכתוב עצומה ורבים כותבים ואולי גרוע מכך מנסים לתפוס את תשומת לב היקום לדבריהם: "איך לעשות סופרת? קודם כול צריך לכתוב, כמובן. אחר כך צריך להמשיך לכתוב. גם כשזה לא מעניין אף אחד. גם כשנדמה שזה לא יעניין אף אחד לעולם. גם כשכתבי היד מצטברים במגירות ושוכחים אותם תוך כתיבת אחרים." [עמ' 53]. אחת כמה וכמה לכתוב ולתפוס תשומת לב כאשר אתה מהגר, או במקרה של ספרון זה, מהגרת ואיבדת את יכולת התבטאות, כי השפה שאת חושבת בה איננה עוד רלוונטית והשפה החדשה איננה טבעית או איננה בכלל, את חוזרת להיות 'האנאלפביתית' כפי שכתבה אגוטה קריסטוף (תשע נשמות, 2021 תרגם מצרפתית ארז וולק) בשנת 2004. וקריסטוף מחברת 'המחברת הגדולה' שאני לא יודע האם האזור אומץ לקרוא שוב, כותבת כפי שויילד אמר: "האמת הטהורה והפשוטה היא לעיתים נדירות טהורה ואף פעם לא פשוטה."

לשמחה פנה שמאלה - צלם בעז זלמנוביץ (חיפה 2021)

כל כותב וקורא, טוב לפחות חלקם, יפלו בשבי הכתיבה האוטוביוגרפית של קריסטוף בפסקה הראשונה: "אני קוראת. זה כמו מחלה. אני קוראת כל מה שנופל ביד, כל מה שהעין נופלת עליו: עיתונים, ספרי לימוד, מודעות, קרעי נייר שאני מוצאת ברחוב, מתכונים, ספרי ילדים. כל דבר מודפס." [עמ' 9]. אבל זה לא ספר רק על קריאה ועל התמכרות לקריאה ובהמשך על כתיבה ועל התמכרות לכתיבה, הספרון הוא סיפורה של קריסטוף ההונגריה שנאלצה בעקבות השתלטות ברה"מ על הונגריה לעזוב את מולדתה, פיזית, תרבותית ורוחנית: "השארתי בהונגריה את היומן בכתב סתרים, וגם את שיריי הראשונים. השארתי שם את אחיי, את הוריי, בלי התראה, בלי לומר שלום או להתראות. אבל מעל לכול ביום הזה, ביום הזה בסוף נובמבר 1956, איבדתי לבלי שוב את השתייכותי לעם." [עמ' 42].

פטריוטיזם אורבני - צלם בעז זלמנוביץ (חיפה 2021).

באחד עשרה פרקים צנומים ובכתיבה נקיה ומקוטעת. מהורהרת היא פורשת את קורות חייה, את הפיכתה לאנאלפביתית לאחר היציאה לגלות בשוויץ והחזרה הלא-מושלמת מהאילמות הכתיבתית: "אני יודעת שלעולם לא אכתוב בצרפתית כפי שהסופרים הילידים כותבים בה, אבל אכתוב בה כפי יכולתי. לא בחרתי את השפה הזאת. הגורל, יד המקרה, הנסיבות כפו אותה עליי. אני מחויבת לכתוב בצרפתית. זו התרסה. התרסה של אנאלפביתית." [עמ' 64]. קודם לכן מספרת קריסטוף על ילדותה, על הפרידה ממשפחתה, על נעוריה בפנימייה ועל בגרותה והמפלט שהכתיבה מקנה: כאשר אופרד מהוריי ומאחיי ואעבור לפנימייה בעיר זרה, כדי לשאת את כאב הפרידה, יישאר לי רק מוצא אחד: לכתוב." [עמ' 18]. לאורך חייה, גלות המתמדת, הפרידות, הניתוק מבית ומשפה, המאבק להתקיים ולהתאקלם, הכתיבה היא חוט החיים של קריסטוף, וזה כתוב היטב. את הספר מלווים ציוריו היפים של בעז נוי. ציורי שמן שנעשו במהלך הקריאה של הספר. שילוב מיוחד של התבטאויות - כתיבה וציור.

#ספר אוטוביוגרפיה של אנאלפביתית שיודעת לכתוב. מומלץ ביותר [כמעט כתבתי חובה, אבל אין דבר כזה] לחובבי הקריאה והכתיבה.

גלות זה דבר קשה בין מהונגריה ובין מבלפור, לכן קראו והיו נחמדים.

ויש גם שיר

Well I'll be damned

Here comes your ghost again

But that's not unusual

It's just that the moon is full

And you happened to call

#ספר #קריסטוף #האנאלפביתית #תשע_נשמות #בועז_נוי #קריאה #כתיבה