מחשבות על תצלום ועל אבא

שער 'מחשבות על הצילום' של רולאן בארת

אחד ממנהגי הוא לקרוא בנושאים שאין לי מושג בהם, או שיש לי בהם קמצוץ, פירור של ידע. כך למשל, קראתי זה מכבר את 'הפודה מן התעייה והטעות והמוביל אל בעל העוז והמלכות' של אבו חאמד מחמד אלגזאלי (דביר, 1965, תרגום חוה לצרוס-יפה). ספר שנכתב כחלק מפולמוס תיאולוגי מוסלמי במאה 12. הבנתי מעט, אבל לפחות עכשיו אני מכיר את הדמות והפולמוסים בסונה של אותה התקופה. והנה מצאתי בחנות הספרים בדרכי לרכבת את ההוצאה המחודשת של 'מחשבות על הצילום' (כתר, 2025, הוצאה ראשונה 1991, תרגום דוד ניב) שהוא חיבורו האחרון (1980) של הוגה הדעת הצרפתי רולאן בארת. אמרת הוגה דעות צרפתי, כבר נכנסת לבלבלת ומבוכה בגלל הכתיבה האסוציאטיבית, המרמזת והמשתמעת לפנים רבות, וכנראה מובנת למעט מוחות. הספר דן באמנות הצילום, באופן שבו הדימוי המוטבע בתצלום משפיע על הזיכרון, בהיבטים שונים ובהם: סטודיום ופונקטום. מורכב. ניסיתי להבינם באמצעות הספר וגם בעזרת מקורות אחרים. על פי האנציקלופדיה של הרעיונות: "הממד הראשון, הסטודיום (מלשון לימוד, Study), מזמין את הנמען לקריאה הנובעת מהאימון ומהמשקעים הפוליטיים והתרבותיים שלו. הממד השני, הפונקטום (מלשון נקודה, הדגשה, דקירה), "הורס" את הקריאה האינטלקטואלית. הוא מבטא ממד של דחיפות רגשית, הקוראת לנמען לפענח את הממד הגופני והרגשי של האובייקט." אבל נדמה שהחיבור נכתב כחלק מניסיונו של בארת לפענח תצלום ילדות של אמו, ומכאן לפענח את יחסיו איתה ועם מותה, ואולי עם המוות בכלל. גם אני יצאתי לשוטט ולחשוב על צילום ועל אבא.

חיתוך תמונת אבא שמשמש לפוסטר החטופים

בספר אחר שאני קורא עכשיו 'נגורי - געגוע לעונה החולפת' (תשע נשמות, 2025, מצרפתית דנה שם-אור) שכתבה המשוררת והסופרת היפנית-צרפתית ריוקו סקיגוצ'י, היא מתייחסת למושג יפני קטאמי (katami) שפירושו "מה שמזכיר את האדם (את דמותו: kata) כאשר מסתכלים עליו (mi)" (סקיגוצ'י, עמ' 24). בתמונה 'המפורסמת' של אבא אני רואה את דמותו. בניגוד לדיאלוג שבארת מנהל עם תמונת אמו הילדה, התמונה זוכרת אותו בסוף ימיו. אבא כבר זקן וחלש, אבל לא ידעתי כשצלמתי אותה ב-4 באוקטובר 2023, שזו תהיה דמותו שתיחקק אצלי באופן אישי, וגם תהיה זו דמותו הפומבית. ברגע צילומה בחטף כאשר הוא מסיע אותי על הקלנועית שלו, זו עדיין תמונה אינטימית שתפוצתה לא לצפויה לחרוג מהמשפחה הקרובה והמצומצמת. הרי אין לה עניין ציבורית. אבל התמונה כן הפכה למפורסמת והיא תמונתו של 'אריה זלמנוביץ החטוף בן 85 מניר עוז', לא תמונתו של זלמן. כך יצאה מהפרטי לציבורי והיא בדרכה להפוך ולהיות חלק מה'סטודיום' של ימינו הנוכחיים. היא לא לבדה, אלא ביחד עם תמונות חטופי השבעה באוקטובר. גם לתמונות חללי אותו היום, מקום בבניית תמונת האירוע, או התקופה. אבל אבא וחטופים נוספים "זוכים" להנכיח עצמם בתמונה שנבחרה לשלט החטוף או החטופה הראשון שפורסם מיד עם האסון, והוא-התצלום ממשיך להיות מופץ ומוצג כבר כבר למעלה מ-550 ימים. כך למשל תמונתו ביחד עם תמונת נמרוד כהן, לוחם שריון, אשר נחטף משדות ניר עוז, כאשר הטנק שבו היה איש צוות נפגע ליד הכביש המוליך לח'רבת א'חזעה ומשם לחאן יונס שדרכו נחטפו שניהם, ועוד רבים אחרים.

אבא ונמרוד כהן (כיכר החטופים, אפריל 2025)

סלפי עם אבא - 4 באוקטובר 2023

בשונה מתקופת חיבורו של בארת, סוף שנות 70 של המאה הקודמת כשהצילום אמנם היה נפוץ, אבל אנלוגי-כימי במהותו ועדיין לא המוני ואינסופי כמו היום, אין בצילום שעשיתי בטלפון שוב מחשבה או העמדה. גם האובייקט המצולם פחות חושב על האופן שבו הוא ייוצג לאחר פיתוח התמונה, אלא אם הוא עושה סלפי. בעצם מדובר על צילום עצמי שלי ושל אבא. כמו שעשיתי מספר פעמים בשנים האחרונות כשיצאנו לסיבוב-סיור ביחד. בתמונה המקורית אני מבליט את עצמי ואבא מביט מאחור. כאן גם ניתן לראות פרטים נוספים, כמו: גג הקלנועית, את המרפסת של כרמלית ורן פאוקר השכנים, וגם ניתן להבין שאנחנו בתנועה. עוד רואים את מכשיר השמיעה של אבא בכיס חולצתו הכחולה (אמנם חולצה "חגיגית"). חולצה שמסמלת בעיניי ובעיני מכריו את אבא, מהותו ואישיותו, כאיש עבודה, אדמה והסתפקות במועט. על רקע זה ניתן למצוא הפונקטום, או אולי שניים? כאן ב'תצלום המלא' זה מכשיר השמיעה. המעיד, לפחות בעיני, שאבא רצה לשמוע את שהרצתי (מחלוקות אודות מלחמת יום הכיפורים). בתצלום שצולם 10 דקות מאוחר יותר במועדון הוותיקים של חיה ב'גן הכחול', הוא נראה איתם באוזניו. גם תצלום זה הפך ציבורי במסגרת כתבה של בן שני בתכנית 'עובדה' ששודרה בשלהי 2023.

אבא בשדה חיטה

אבל כשאני מתבונן בתצלום-פוסטר החטוף, כלומר בתצלום החתוך, הפונקטום שקופץ לעיני הוא הכתם המשובץ, חלק מהחולצה שלי. כתם צבעוני זה דוקר. הוא מזכיר לי כל פעם שהיינו קרובים פיזית באותם רגעים ולא ידענו שהיו הם האחרונים. היינו שותפים לנסיעה קצרה ולמסע ארוך. לא ידענו שאנחנו נפרדים ללא סגירת מעגל. עכשיו אנחנו יודעים, כדברי בארת על דיוקנו של הנדון למוות לואיס פיין שצילם אלכסנדר גארדנר בשנת 1865, ועל הפונקטום של הצילום: "הוא עומד למות, בעת ובעונה אחת קראתי: זה יהיה וזה היה, אחוז אימה אני מבחין בעתיד עברי - עתיד שהיה בעבר - שהמוות חוללו." (בארת, עמ' 97). זו "פורענות שכבר התרחשה" (שם) ולא ידעתי זאת ולא מנעתי אותה. אולי דבר נוסף שלקחתי מבארת. ארשת פניו של אבא. הארשת, הוא אומר, היא "הבעת אמת", או אולי "הארשת היא דבר-מה מוסרי, המעניק באורח טמיר לפנים השתקפות ערך של חיים?" (שם, עמ' 111) אולי. נשארנו עם הצילומים. עם זה המפורסם, ועם האחרים הפנימיים-משפחתיים (שגם חלקם נחשפו כחלק מהמאבק על השבת בני הערובה).

#ספר שעורר בי מחשבות על צילום ועל אבא. כן, תקראו גם דברים אחרים.

עד החטוף האחרון

את חרותי למען רצונך את שבועותי הפרתי

את חרותי לשמור בריתי איתך את חולצתי מכרתי

סבלתי הרבה וכאבתי בלי די

רק למען אמון בי תיתני

נטשתי ארצי וטובי ידידי ושלך רק הינני